זה מוזר להיות בלי איפור. זה כבר הפך לאובססיה אצלי, לא-לצאת-בלי-מסקרה-ו\או-עיפרון-מהבית.
אני חייבת את זה. האיפור כאילו גורם לי להיות מישהי אחרת,
יפה יותר
|| (ומכאן נובע...)
V
בטוחה יותר בעצמה.
אבל זה בולשיט. אין הבדל בין אני-המאופרת לאני-הלא-מאופרת. סתם שטויות. פשוט ההרגשה יותר טובה.
האיפור כאילו הוא מסכת התגוננות מפני המציאות, מסכת התגוננות מפני עצמי.
והמסכה הזו נמצאת בכל מקום, לא רק בפנים. אף אחד לא הצליח לקלף אותה, אף אחד. אף אחד לא יודעת מי אני, מצטערת לבאס. לא דיברתי עם אף אחד בתור אני-נטו. יכול להיות שכם אנשים ששנים מכירים אותי, לא יכירו אותי באמת. אבל זה לא ככה אצל כולם..?
הורדתי את האיפור, ויכול להיות, שאני הכי יפה בלי. (הופה, הגזמתי... קבלו תיקון- הכי סבירה בלי).
אבל בכל זאת, עם קצת רימל ועיפרון בצדדים... P=
הבהרה: זה נראה כאילו כל החיים שלי זה איפור. זה לא. זה סוג של מטאפורה...
פשוט כיף להאשים את האייליינר =]]
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX