עד עכשיו לא יודעתי מה זה חינוך. זאת אומרת, אני לא יכולה להגיד ש"דני, תחזיר למיכאל את העיפרון, זה לא שלך!" זה חינוך.
אני חושבת שבמשך שבעה חודשים התחנכתי וחונכתי יותר ממה שהתחנכתי בכל החיים.
אני פשוט מרגישה את זה, בכל פעם שאני שומעת חדשות או לא משנה מה. פשוט מסתכלים על זה מנקודה אחרת, של מישהו שעבר משהו. ואני עברתי תהליך גדול, מסתבר.
בכל אחד שלא בתנועה שלי, ההיא שבאמת עובדת ולומדת, אני מצליחה לראות בזבוז. ההוא (או ההיא), שמתי שאני צעדתי ברחובות תל אביב עם דגל ואלפי אנשים בדיוק כמוני עם דעות דומות יותר או פחות, ישב מול הטלויזיה והוטרד מכך שהבלונדינית מהאלופה בוגדת בבעלה (בטח היה שם משהו כזה, לא יודעת, בחיים לא ראיתי). או שכשאני למדתי מהו ערך ושאני כן יכולה לשנות את המקום שלי, סינן לעצמו "איזה מדינה חרא", ועבר לנושא הבא.
אבל הכי כואב לי על אלה שרוצים לשנות, רוצים לעשות משהו, אבל לא מוצאים את הדרך. ואין ספק שהתנועה היא הדרך.
יכול להיות שכל ה"חפירות", כמו שלא מפסיקים לקרוא לזה (ואני לא מוציאה את עצמי לגמרי מאלה), נכנסו לי דרך איזה חור אחד או שניים.
אני עוד חדשה בקן. מה זה שבעה חודשים? לא ראיתי כלום. ואם כבר על ההתחלה כל כך הושפעתי, אני לא יודעת מה יהיה בהמשך. אני כל כך מקווה שאני אמשיך ככה.
אני גם יודעת שהדברים שחשבתי עד לא מזמן, על לעזוב את הארץ וכו', נראים לי מופרחים יותר. לא מבחינת ביצוע, כי זה אחד הדברים הכי קלים בשבילי לעשות, אלא מבחינת הגיון ורגשות אשם. איזה אינטרס יש לי לעזוב את הארץ שבה אני מרגישה הכי טוב, מדברים מה את השפה הראשונה שלי ולא חשוב כמה עוד יהיו בהמשך, ואם אני יורקת ברחוב אני לא מקבלת קנס?
עוד מעט אני יוצאת להמשך הפעילות בקן. אני יודעת ששם יעלו לי מחשבות כמו "יו, שיסתמו כבר!" ו"די כבר לחפור!!" אבל זה כנראה טבעי. כי מה שחשוב זה לא זמן הפעולה עצמו. מה שחשוב זה מה יוצא לך מזה. מה אתה הופך להיות. ואני הופכת להיות האדם שאני רוצה להיות, גם אז זה בדרך עקיפה ומפותלת במיוחד.
לעבודה להגנה ולשלום, אעלה ואגשים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX