זה לא פייר. זה לא פייר בכלל. לכולם הכל מסתדר.
למה אני לא מצליחה? זה הכל רק בראש. זה לא באמת. אני לא מסוגלת לעשות את זה. וכולם כן. לכולם יש. כולם עברו את זה לפחות פעם אחת. גם אלה שחשבתי שלא.
זה כל כך מכעיס אותי.
אבל מכעיס אותי על כלום, כי בסך הכל, אני מניחה שהבעיה היא אצלי.
אני יכולה לספור בי מליון דברים שמונעים מזה לבוא.
כאילו, מה כבר ביקשתי? זה לא הדבר בכי בסיסי שיש? הכי טבעי? זה לא אמור לקרות איפשהוא בסביבות גיל 10?
(ולא, לא דיברתי פה על "חיי חברה", אנשים הבינו לא נכון)
+++
אולי אני צריכה לצאת יותר, אולי להראות ולהוכיח לעצמי שיש לי חיים. כי יציאה עם שתי חברות זה כיף גדול, אבל זה לא מקדם את המטרה. אני ממש נהנית ששלותנו (או שתיים מאיתנו) ביחד, אבל משהו, שלא קשור אליהן, חסר לי.
חסר לי הפאן הזה של החיים, של לצאת, להשתולל ולחזור מאוחר (באמת) בלילה הביתה. וגם מסיבה עם סיגריות ושתייה באחד הבתים לא נחשב. אני רוצה לא להיות בבית- הנה, יום חמישי בערב, אני רק חושבת מה אפשר לעשות-וכלום. שום דבר לא עולה לי בראש.
אני רוצה להכיר. וההכרות שבאה לי לא טובה.זאת אומרת, לא מספיק טובה. כי אני אוהבת אותם מאוד, למרות שהם לא אוהבים אותי. ולמרות שיש לי מעמד די מבוסס שם. לפחות היה לי, לפני שהלכתי.
+++
ואז אני קוראת מה שכל כך נכון. מה שגורם לי לחשוב. למה לעזאזל, אני מתעסקת רק בעצמי, במקום לעשות את מה שנכון?
במקום לחלום על מדינת רווחה, שלום, עזרה וכו', אני חושבת אם ירוק מתאים לי, איך זה שכל הבגדים שלי נראים אותו דבר, למה לכולם זה היה ולי לא, ואיך יכול להיות שאני כל כך לבד.
למרות שאני יודעת שאני לא.
ואם תשאלו אותי, המצב הזה זה הכי גרוע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX