כן, אני בסדר (אבל אני לא אוסקר*).
עפם אמרתי שכל דבר רע שקורה לי ואני כותבת בבלוג- נעלם.
זה ממשיך ככה, מה שכתבתי על טוקיו הוטל- שאני מפחדת שהם "ישתלטו" עלי שוב- נראה יותר רחוק מתמיד.
נראה לי שזאת אחרלה סיבה לא לסגור את הבלוג- הוא יכול להיות כמו פח זבל.
כמו ההגיגית של דמבלדור.
שבוע ויום לארה"ב. ואין לי מה להגיד על זה. אני מופתעת מעצמי, כי יש לי מה להגיד על כל דבר בעולם. אני לא תמיד אומרת, אבל תמיד יש.
ומשהו חדש- התחלתי לחבב את עצמי. לא מבחוץ, חלילה, זה לא יקרה בעתיד הקרוב ו\או הרחוק. מפנים. יש לי פיצול אישיות (אולי), ואני יכולה לנהל שיחות עם עצמי.
זה מאוד מוזר, אבל מספק. אני חושבת.
גאד, אני טסה לארצות הברית. חודש שלם עם האמא והאבא והאח המעצבנים בעולם. אולי יהיה בסדר, אבל בטוח שחודש שלם לא יעבור בשלום. בטוח לא יהיה איתם יותר מ"בסדר".
הלוואי והייתי יכולה להכיר שם אנשים. אני ממש, אבל ממש רוצה להכיר שם אנשים. אבל בשום טיול עד היום לא הכרתי, אני לא עד כדי כך נאיבית כדי להאמין שזה יקרה הפעם.
והייתי מוצאת סיום לקטע, אבל פשוט אין לי.
אה, מצאתי!
סיום.
*דמות מספר שאני קוראת.
במציאות שלי:
למה המציאות שלי היא כזאת, שאני צורבת דיסק מחברה, וכשמתחיל השיר הראשון אני צריכה לבדוק אם הסירנה הכל כך מוכרת שפתאום נשמעת היא חלק מהדיסק או ששוב יורים עלי טילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX