מחר המסיבה של הבר מצווה של אח שלי, ואני בלחץ.
האמת היא שאין לי סיבה- חוץ מזה שאני מעצבת את האולם, אבל לא, מחר יש בי"ס ומי יודע אם אני אספיק.
אני גם לא סגורה בקשר לתסרוקת. מה גרם לי לבחור אותה?
זה מרגיש כמו הפקת ענק, למרות שראיתי והייתי באירועים אחרים, ואני יודעת שהאירוע שלנו קטן, צנוע וכל כך, כל כך לא מאמץ. זה משהו קטן ופרטי.
אני רוצה לשים תמונות יפות, אבל מי יודע אם יהיו.
יום הולדת 16. באמת קשה לי להאמין. עוד חודש וחצי ושלושה ימים.
תמיד תמיד, או בכל מקרה-מאז שהכרתי את מרי-קייט ואשלי, רציתי מסיבה SWEET 16. תמיד חלמתי על היום הזה.
עד עכשיו.
עכשיו אני יודעת שזה חלום אמריקאי פלצני, וכמה שזה נשמע קסום ויפה, לי זה בחיים לא יקרה.
מגיל 10, אני והחברות של אז, תמיד דמיינו איך ניראה בגיל 16. איך יהיו החיים שלנו. כמה כיף נעשה, כמה נצא בלילה...
ואין קשר בין מה שחלמנו אז, למציאות של היום.
זה לא שאני לא רוצה את "מסיבה" כזאת יותר. אני כן, וזה באמת הדברים שרציתי מאז שאני קטנה. אבל לא תהיה, ואני לא הולכת לארגן אחת.
את מי אני אזמין?
מה לאנשים האלה ולחלום פקאצי אמריקאי של ילדה אחת, שכנראה הושפעה בגיל קטן יותר מידי מהטלויזיה?
הלוואי, הלוואי שהיה לי אומץ לעשות משהו. אבל זו כנראה הולכת להיות השנה הראשונה בחיים שלי שאני לא אחגוג יום הולדת.
כי נמאס לי מאותו מעגל אנשים, שכמה מדהימים שהם לא יהיו, הם רק צד אחד של המילה "חברים".
אולי זה לא ניסוח טוב בעצם, אבל הם "חברים לנושאים מוגבלים". הנושאים שמעניינים אותי באמת, אני לא מרגישה שהם האנשים לדבר איתם עליהם.
אין לי מישהו לכיף, פשוט לכיף. זה לא שאני לא עושה עם האנשים האלה כיף, ההיפך הוא הנכון. אבל אני לא יכולה להגיד את זה, מעבר למה שכבר אמרתי.
הסוויט סיקסטין אמור להיות על החוף או במקום סגור יפה. אמור להיות ורוד. אמורה להיות מוזיקה שמחה, אנשים אמורים לרקוד.
לזאת שחוגגת צריך להיות חבר, שמביא לה דובי ענקי. צריכות להיות לה את החברות שלה שאיתה היא מרכלת, שהן הולכות לקניות ביחד, שאיתן היא מרגישה הכי חופשית בעולם. לפחות ככה העבירו לנו, צופי הטלויזיה הקטנים, את המסר.
מה הקשר שלי לזה?
הכל בדיוק ההיפך. כל מה שיש לבנות אחרות יותר מידי, לי בדיוק חסר.
16.
פעם זה היה נשמע כל כך הרבה יותר טוב.
quiero gritar
ich möchte schreien
i wanna scraem
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX