אני לא יכולה לשבת יותר מחמש דקות ולעשות אותו דבר. פשוט ל-א. ניסיתי להבין דברים במתמטיקה- לא הצלחתי. ניסיתי לנתח בניינים בערבית- לא הצלחתי. ניסיתי לנגן בגיטרה- לא הצלחתי.
ובגלל זה אני לא מכינה שיעורים, לא חוזרת ללמוד גיטרה, לא רואה יותר מחצי שעה טלויזיה.
ואני יודעת שבאם יעשו לי אבחון, לא יעלו על זה. כי אם משהו מעניין באמת או שיקרה לי משהו רע אם אני לא אתרכז (עוד לא לא "התרכזתי" אצל מורה להיסטוריה כי זה נשמע מאוד מסוכן) אני אוכל לשבת חצי שעה על התחת.
אני שונאת את זה! אני מתה כבר להיפטר מכל השיעורים לשביתה שנתנו לנו, ואני פשוט לא מסוגלת. עשיתי כבר הכל חוץ ממה שצריך.
ושמישהו ידבר עם ערוץ AXN, מה זה לשדר את אותה תוכנית בדיוק של "הישרדות" אחרי שראיתי אותה בדיוק לפני שבוע?
אני כבר מתה שיגיע החורף. בא לי גשם, בא לי קור, בא לי ללבוש את הבגדים שקניתי בניו יורק.
מוזר- אני יכולה להרכיב מסתם בגדים שקניתי לוק שלא הייתי מתביישת בו גם אם הייתי הולכת כרגע בשדרות הקודאם בברלין*.
הייתי מתה ללכת ככה סתם. אבל לא כרגע. כרגע אני עוד לא בת 16, לא רוצה את כל זה עכשיו. ואת החולצה של סימפל פלאן\טוקיו הוטל תשאירו ליד הדלת, תודה.
הלחצן הימני בעכבר שלי לא עובד. זה נורא מרגיז. לא תדעו כמה זה מרגיז עד שזה לא יקרה לכם.
אני גאה בעצמי שמצאתי את היוזמה לעדכן את הבלוג, ולכתוב יותר ממשפט וחצי, ועוד משפטים שלא כוללים בשום מקום את המילה "ביל", "טוםתעשהליילד" וכיוצא באלה.
וזה מזכיר לי את מה שבכוח שכחתי, וזה שיש עוד מישהי אחת שאני יכולה לדבר איתה, וברוב טיפשותי אני מנתקת אותה ממני שוב ושוב. ואני גם מרגישה שכל מה שיכולתי להגיד לה נשאב ממני, התחלף במחשבות שטוחות כמו ים סוף שרואים ממלון הרודס. ואז אני חושבת עלי ועליה שוב, ומגלה שבכלל לא בטוח שהיא פחות עמוק בבוץ ממני.
*רק מי שהיה שם מבין כמה סטייל יכול להיות במקום אחד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Xx..michelle..xX
