Highway to nowhere

כן, אני בסדר (אבל אני לא אוסקר*).

עפם אמרתי שכל דבר רע שקורה לי ואני כותבת בבלוג- נעלם.

זה ממשיך ככה, מה שכתבתי על טוקיו הוטל- שאני מפחדת שהם "ישתלטו" עלי שוב- נראה יותר רחוק מתמיד.

נראה לי שזאת אחרלה סיבה לא לסגור את הבלוג- הוא יכול להיות כמו פח זבל.

כמו ההגיגית של דמבלדור.

שבוע ויום לארה"ב. ואין לי מה להגיד על זה. אני מופתעת מעצמי, כי יש לי מה להגיד על כל דבר בעולם. אני לא תמיד אומרת, אבל תמיד יש.

ומשהו חדש- התחלתי לחבב את עצמי. לא מבחוץ, חלילה, זה לא יקרה בעתיד הקרוב ו\או הרחוק. מפנים. יש לי פיצול אישיות (אולי), ואני יכולה לנהל שיחות עם עצמי.

זה מאוד מוזר, אבל מספק. אני חושבת.

גאד, אני טסה לארצות הברית. חודש שלם עם האמא והאבא והאח המעצבנים בעולם. אולי יהיה בסדר, אבל בטוח שחודש שלם לא יעבור בשלום. בטוח לא יהיה איתם יותר מ"בסדר".

הלוואי והייתי יכולה להכיר שם אנשים. אני ממש, אבל ממש רוצה להכיר שם אנשים. אבל בשום טיול עד היום לא הכרתי, אני לא עד כדי כך נאיבית כדי להאמין שזה יקרה הפעם.

והייתי מוצאת סיום לקטע, אבל פשוט אין לי.

אה, מצאתי!

סיום.

*דמות מספר שאני קוראת.

במציאות שלי:

למה המציאות שלי היא כזאת, שאני צורבת דיסק מחברה, וכשמתחיל השיר הראשון אני צריכה לבדוק אם הסירנה הכל כך מוכרת שפתאום נשמעת היא חלק מהדיסק או ששוב יורים עלי טילים.

האמת? יש בהם משהו שאי אפשר להסביר.

אולי אני לא אובייקטיבית, אולי גרמנית זאת השפה שלי אחרי הכל, אבל יש בהם משהו שלא קשור לשפה.

הם ממכרים.

אי אפשר להסביר את זה. אני לא שמעתי על אנשים ש"מחבבים אותם"- או שאוהבים או שלא.

בהתחלה שנאתי אותם. אני מודה. הייתי בברלין לפני שנתיים (מאז הייתי עוד 5 פעמים בערך), וראיתי MTV. זה היה התחביב הכי גדול שלי ושל אח שלי- לראות MTV Deutchland.  וראיתי את "דורש דן מונסון". אפשר להגיד שאני אחת הישראליות הראשונות שראו את הקליפ- ראיתי אותו בימים הראשונים שהוא יצא.

ולא ידעתי מה רוצים ממני. מי זאת הילדה הזאת ששרה מוזר ועושה רעש עם הגיטרות?

ומוזר, עד היום, או יותר נכון- עד לפני שהכרתי באמת את טוקיו הוטל, הקליפ היה תקוע לי בראש. לא שכחתי אותו. סימן ראשון שיש בהם משהו אחר.

ואז חברה שלי התחילה לאהוב אותם, ודיברה איתי עליהם לפני חצי שנה בערך. אז עדיין לא הבנתי מה הקטע. להקה ששרה בגרמנית שישראלים אוהבים? להקה שעושה מלא "רעש" עם הגיטרות וצורחת "Schreiiiii" מכל הגרון? לא היה הקטע שלי.

אבל היא התחילה לשאול אותי דברים.

"מה זה rette mich?" "מה זאת אומרת ich bin nicht ich?". וככה ,בלי הרבה רצון, התחלתי להכיר את השירים שלהם במעורפל.

ההפיכה הגדולה שלי לגבי טוקי הוטל הייתה לפני ארבעה חודשים בערך. עשיתי מצגת על כריסטיאנה פ', ילדה בשנות השבעים בברלין שהייתה מכורה להרואין.

נסעתי במיוחד לברלין לצלם תמונות, השקעתי במצגת הזאת את החיים שלי. אבל היה חסר לי שיר רקע.

שאלתי אותה, את החברה ההיא, אם יש לה שיר מתאים. היא שלחה לי את rette mich- הציל\י אותי. המשמעות, המלודיה, הכל- הסתדר לי בדיוק.

ומאז? מאז, בהדרגה, הכרתי עוד ועוד שירים של טוקיו הוטל.

ועד לפני כמה ימים הייתי באטרף. זה השתלט עלי כמו קסם. חשבתי עליהם כל יום, כל היום. לא יכולתי להעביר שעה בלי לשמוע שיר שלהם. לא יכולתי להרדם בלילה כי מונסון היה תקוע לי בראש. עמוק בראש. ולא יצא.

חשבתי על כל השירים שאני מכירה, מאבריל לוין ועד ים השיבולים, והוא לא יצא. טוקיו הוטל לא יצאו. בעיקר ביל וטום. עצמתי עיניים- ראיתי את ביל. לרגע לא הייתי מרוכזת- הראסטות של טום קפצו לי לפנים. הייתי מאוהבת בשניהם, בלי להכיר אותם בכלל.

תקופת ההתמכרות שלי, כמה שהיא נשמעת ארוכה, הייתה בערך שבועיים-שלושה.

היא נמשכה עד שלשום. החלטתי שאני במצב קשה. פשוט לא יכולתי לא לחשוב עליהם- הייתי באה להורים שלי באמצע הלילה ואומרת "מה יהיה אם טוקיו הוטל לא יבואו לארץ? מה אני אעשה?!". ותסלחו לי, זה לא מצב נפשי נורמלי.

48 שעות לא חשבתי על טוקיו הוטל. לא חשבתי, לא שמעתי מוזיקה שלהם, ואם קפץ לי שיר שלהם לראש- התחלתי לצעוק שאני חייבת לשמוע שיר. לא חשוב מה, פשוט שיר אחר.

ועבר לי. למרות שעכשיו, אני חוששת שזה יחזור. אני מתחילה להרגיש את זה.

ואתם יודעים מה הכי מוזר? שזה קורה לא רק לי. שמעתי על עוד אנשים שפשוט לא הצליחו להתנתק מהם. או שבסוף הם הצליחו, אני לא יודעת.

אבל אני אוהבת אותם. אוהבת אותם מאוד. ביל שר כל כך יפה, הם יודעים לנגן. אני עדיין שומעת שירים שלהם יחסית הרבה, ועדיין מונסון תקוע לי בראש.

אבל הוכחתי לעצמי שאם אני יכולה להתעלם ממשהו ענק בחיים שלי למשך 48 שעות, אני לא צריכה לדאוג בקשר להמשך.

סליחה שחפרתי.