תהליך המחיקה החל. אתה אפילו לא יודע. אני משדרת את המחשבות שלי, מתקשרת עם היקום בצורת שירים שאני משתפת. היא שמה את השירים העצובים שלה, היא מתנתקת, היא תתרפק על זכרונות העבר, תאחוז בהם אחד אחד עד שישתקפו למולה במלוא הדרם. ואתה תשתקף מהם. ההילה המוזהבת שלך תדהה, תווי הפנים שלך יקמלו לתוך עצמם והתמונות ישמידו את עצמן ויושלכו למדורה גדולה שאורה יבער וימשיך לבעור, מכיל צלילים של כל מיני שאלות ותהיות של מה היה ומה יכול היה להיות.
ואולי לפעמים אני צריכה להפוך את הסירה. להזכיר לך וגם לעצמי מה אני רוצה. אולי לאנשים אחרים זה יראה חסר ביטחון, לי זה נראה כמו הדבר הטבעי בעולם. לדעת מה אני רוצה. לבחון את האמונה שלי מחדש. לדעת שאני רוצה בן זוג. כזה שלא יחפש את הפגמים שלי, שיאתגר אותי ויראה מעבר למה שאני מראה. שיחשוב שאני כייפית, חכמה, מעניינת. שיתן לי לתת לעצמי להרגיש משוחררת לידו, להרגיש עצמי, להרגיש שאני רוצה לתת מעצמי.
ואולי אני לא יודעת?
אולי ההצגה הזו היא בעצם הבנה שאני בעצמי מלא הסוואות, שאני רוצה להתרחק כי קרוב זה כואב. שאני רוצה לבד כי זה קל יותר מביחד. שאני מפחדת לשאול את השאלות הקשות. האם אני רוצה אותך? האם זה רק מחשבות? האם אני רוצה אותך כי אני חושבת שלא אקבל עוד הצעות?
וכל השאלות האלה חסרות תועלת כי הן לא נוגעות בבסיס - מה אני רוצה? האם אני רוצה אותך?
ברור שאני לא יודעת, עוד מוקדם גם לי, אבל אני מרגישה, אינטואיטיבית, שאני יודעת. מה שאני יודעת זה שאני רוצה נאמנות, אני רוצה גבולות, אני רוצה משהו מיוחד שיהיה רק שלי ושל בן הזוג שלי.
שכבנו כל אחר הצהריים, ערבוביה, בליל של איברים. בכיתי. ראיתי דמעה בקצה העין שלך. אתה ניסית, אני לא התרציתי. אני לא אבזבז את הזמן שלי על זה. אני מקדישה לך את עצמי, את כל כולי. אני ערומה ופגומה וחשופה. אני חוצה שדה של חרדות, אני שוחה דרך ים של דיכאון, אני מתמרנת דרך אוקיינוס של שאלות. אני מנצחת את השדים בראש שלי בעזרתך. אני מרשה לעצמי לשכב לצידך, לדעת שאני יכולה להיפגע בכל רגע. לדעת שאני לא מושלמת, אבל זה כל כך לא משנה כי זה כל כך נוח. ושעות אח"כ אני שוכבת לצדך, טובעת בריח שלך, משחקת לך בשיער, נותנת לך להיכנס לתוך פינה נוספת שגילית בי רק באותו היום. כאילו שאני בנויה מחדרים-חדרים וכל גילוי מביא אור שמש לתוכם, כאילו מבקש ממני לא לשכוח שאור הוא התרופה הטובה ביותר. שיצירה היא ההפך ממלחמה. ואני ואתה, אנחנו יוצרים. אנחנו נשארים ומדברים. שעות על שעות, משולבים אחד בשני, מכירים. ולא יכולתי לחשוב על דרך אחרת להכיר אותך או לתת לך להכיר אותי.
ואתה היית הראשון שלי. אני לא יכולה לומר בוודאות שעשיתי את זה בגלל רגש. זה הרגיש נחמד ומתאים, זה הרגיש שפספסתי ועשיתי. כמובן שלפני זה עשיתי מזה עניין מאוד גדול, אבל זה לא באמת היה צריך להיות. אם אני מריצה את זה בראש, לא ברור לי בדיוק איפה הכל השתבש אצלי. האם זה הגנה או רגשות. איך נתתי לעצמי להיות שפחה של חשק. ואני לא. אני לא הבחורה הזו.
אני הבחורה האחראית, שזוכרת, ועוקבת. אני הבחורה שיודעת. אני הבחורה שאומרת לעצמה שהיא יכולה יותר.
ואני לא יודעת מה תגיד או אם תגיד לי מחר. אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד. אני רק יודעת שאני יכולה להיות יותר מה"טוב ביותר כרגע". כי אני יותר מזה. אני לא עוד מאניק פיקסי דרים גירל כזו שאין מאחוריה כלום והיא כולה צללים. כזו שתבוא לחייך ותגרום לך להבין שאתה צריך קצת משמעות. אני הבחורה הזו שאמא שלך תתאהב בה, אני הבחורה הזו שתעזור להרים אירוע משפחתי, שתהיה המעודדת הטובה ביותר שלך, האהבה הגדולה ביותר שתחווה, האישה שתרצה להיות לצידה כי היא מעניקה לך ביטחון, כי היא יודעת להגיד לך מה שמרגיש נכון לשניכם במערכת היחסים שלכם. שתעשה מה שצריך בשביל שתהנה. שתקדיש את עצמה עד כדי ביטול עצמי.
והיא דורשת. היא דורשת שתגיד לה כן. אני רוצה אותך. כי את מעניינת אותי ובעולם כמו שלנו, להתעניין זה לא עניין של מה בכך. בייחוד לא אחרי חודש וחצי. כי את עושה הכל שלך, מעניין\מרגש\מצחיק\מוזר. כי הפרצופים שלך לבדם אומרים לי כל מה שאני צריך לדעת ובעיקר מתי כדאי לי לשתוק.
באת, ביקשת, הבנתי שאני יכולה יותר טוב. הבנתי שאני צריכה יותר. שאתה ילד קטן ואבוד. שאני צריכה קצת יותר מזכרונות של דיבורי אמצע הלילה. שאני צריכה ואני הולכת לדרוש את זה. ממישהו שיוכל.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
