יש פעמים שהייתי משלמת, כדי לא להיות אני.

לפעמים אני מרגישה כ"כ מכוערת, כ"כ מוזרה וכ"כ אומללה.

יש מקרים שאני סתם בשירותים בבי"ס עם חברה ואני רואה כמה שהיא יפהפיה וכמה שאני לא.

אני אומרת לעצמי:"אולי המראה הזאת לא בסדר" וממשיכה בחיים הרגילים.

אח"כ כשאנחנו סתם מטיילות בקניון ומתחילים איתה, אני מתחילה לחשוב שמשהו באמת לא בסדר אצלי.

לפעמים אני מסתכלת במראה ואומרת:"אוקיי עכשיו את נראית דווקא דיי טוב..." ויום למחרת אני מסתכלת במראה ואומרת "את כ"כ מכוערת."

אני לא רוצה שיתחילו איתי כדי שייצא מזה משהו וכדי שיהיה לי חבר, אבל תמיד אני "כבשה שחורה", אני המכוערת של המשפחה, הגנים המקולקלים.

אחותי יצאה יפהפיה אמיתית, ואני?

מכוערת אמיתית.

הלוואי והייתי יכולה לשנות בעצמי רק כמה דברים.

יש לי ילדות בכיתה שהייתי משלמת מליון דולר כדי להראות כמוהן.

כולם אוהבים אותם ומתחילים איתם.

יש לי שכן אחד, את האמת הוא אחד הילדים היותר יפים שאני מכירה.

הוא עולה לכיתה י' ואנחנו רק לח' והוא מתעניין בהן, בילדות היפהפיות האלה.

בהתחלה ככשמעתי שהן הולכות לצאת עם שכן שלי סתם לשבת איפשהו חשבתי לעצמי:"איזה מושפלות! מה הן יוצאות עם נער בכיתה י'?!" אבל אז הבנתי מה הוא מוצא בהן, הן כ"כ יפות.

אני מוצאת את עצמי ביום רגיל של החופש מתאפרת, מתלבשת יפה ורק מחכה בלובי שהוא ייצא ואני אוכל לראות אותו.

אף פעם אף אחד לא הקדיש לי תשומת לב.

אף אחד לא אמר לי "אני אוהב אותך" ובאמת נהניתי מזה.

אף אחד לא דאג לי, חיבק אותי, נישק אותי ואם היה קורה לי משהו, הוא היה הראשון לנחם ולדעת.

לפעמים זה כ"כ חסר לי.

אני לא ילדה יפה. בהחלט לא, גם לא חכמה יותר מדי, או מוכשרת ביותר מדי דברים, אבל באישיות שלי, הייתי נשארת תמיד אני.

יש לי "כישרון" אחד שאני הכי גאה בו. למה?

יש לנו ילד אחד בכיתה שהוא תמיד תמיד סותם לכולם את הפה בוויכוחים, אין אחד שמתמודד איתו.

אבל אני? אני זאת שסותמת לכולם ובמיוחד לו את הפה.

בוויכוחים נגדי אני מביסה אותו בלי להניד עפעף.

טוב אני אסיים את הפוסט פה.

אולי תגיבו ותגידו לי מה דעתכם בינתיים?

אני.