יש פעמים שהייתי משלמת, כדי לא להיות אני.

היום הלכתי לטיול עם הכלבה שלי בערך בשעה 19:00 בערב, הלכתי ועברתי ליד הגינה של השכן שלי, בוא נקרא לו בשם, הוא רוסי אז נקרא לו למשל, דימה.

אז עברתי ליד הגינה של דימה ולא ראיתי שם אף אחד, לא נורא.

אז הלכתי לפארק שמול השכונה שלי וסתם הסתובבתי שם עם הכלבה שלי שתעשה את צרכייה.

כשחזרתי אז חזרתי שוב דרך הגינה שלו והחלטתי להתיישב ולראות אם הוא בכל זאת שם.

ואני חושבת שראיתי אותו שם יושב.

אבל אני לא בטוחה כי יש לו שיחים על הגדר.

אז חזרתי כי פחדתי שהוא יראה אותי ועשיתי דרך עיקוף ואת מי אני רואה שם? אותו.

הוא היה בטלפון ולבש מכנסי גלישה כחולים וגופייה שחורה.

הוא חייך סתם כי הצחיקו אותו בטלפון ואני מהחיוך שלו ישר מתרגשת שמה את הרגל שלי באיקס על הרגל השנייה מנסה ללכת וכמעט מועדת ונופלת.

הרגשתי כ"כ מושפלת באותו רגע.

למה אני חייבת להיות כזאת מתלהבת וגרועה?!

אני מזכירה לעצמי את הילד מביה"ס שקוראים לו רון (שם בדוי)

הוא עולה לכיתה ז' והוא כל הזמן מנסה להרשים אותנו ומפשל.

תמיד אני מצחקקת לי בלב כשאני רואה אותו מפשל אבל לא בקול כדי לא להעליב כמובן.

אני עכשיו מסתכת על עצמי במקום רז ורואה כמה שאני דפוקה.

אני פשוט ילדה פגומה.

אוף.