היא יוצאת,

יוצאת מהבית,

 הבית שבו הכל מושלם,

או שהכל היה מושלם.

 טורקת את הדלת בחוזקה רבה,

אף פעם לא ידעה חוזקה שכזו בידיה.

 חוזקה שבאה מכאב.

מתחילה ללכת,

כבדה אך קלילה.

 מפנה מבטה לאחור.

 מבט של זיוף,מבט של אכזבה.

 כועסת, רוגזת ,שמחה ומאושרת.

הכל ביחד.

הרוע נוקש בדלת השלמות.

אותה דלת שאטמה ולא נתנה לכלום לעבור.

ממשיכה לצעוד לעבר הלא נודע.

 צועדת וצועדת,

כבדה אך קלילה.

 מביטה לאחור,

דלת השלמות כבר אינה.

הכל דועך ומטשטש

 לא יודעת מה לחשוב.

היא תוהה,

תוהה בינה לבין עצמה.

בינה לבין הדלת האטומה.

 בעודה צועדת

ללא הפסקה,אולי כבר כשעה ארוכה.

 נשמע צליל שקולו כתלישה.

לפתע,נעצרה היא.

 מחפשת בודקת ובוחנת כל צד.

את מקור הצליל אינה מבינה.

ממשיכה היא ללכת,

חסרת כל מעצורים וגבולות.

עד שלפתע מתבהר לה.

צליל התלישה היה צלילו של הרוע.

 צלילו של הרוע אשר הצליח לפרוץ את הדלת,

 דלת השלמות -

ואת הלב לקרוע.

המוח לא מקבל,

 הגוף לא מעכל.

ממשיכה היא ללכת עם ליבה הקלוקל.

 ממשיכה היא ללכת, דועכת.

היא תמשיך ללכת,

ללכת כאילו לא תפסיק היא לעולם.

 אט אט,

מגיעה החשכה.

 החשכה אשר מחפה על הכל.

 היא נחושה בדעתה להגיע לאותה חשכה,

 אותה חשכה המחכה לכל.

אך לפני הגעתה,

 נעלמת היא,

 הילדה הקטנה.

 רגשותיה דועכים וגופה איתם.

 והיא?

היא לא תחזור כבר,לעולם.