לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


"I always worried someone would notice me, and when no one did, I felt lonely."

כינוי:  Jezebel

בת: 32





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


8/2010

Confessions of a Shy Girl


"It’s funny—when people call you “shy,” they usually smile. Like it’s cute, some funny little habit you’ll grow out of when you’re older, like the gaps in your grin when your baby teeth fall out. If they knew how it felt—really being shy, not just unsure at first—they wouldn’t smile. Not if they knew how the feeling knots up your stomach or makes your palms sweat or robs you of the ability to say anything that makes sense. It’s not cute at all." (Evernight / Claudia Gray)
 

"הגעתי למסקנה שאימא שלי אשמה בהכל."

גיחוך.

"לא, אני יודעת שכולם אומרים את זה. אבל באמת. כל החרא הזה של הביישנות."

"וואו, וואו, לי!" נעמה הציצה אליי ממושב הנהג.

"די לעשות את זה כל פעם שאני מקללת או מה שלא יהיה. אני מתחרפנת מזה. זה שאני לא מקללת אותך לא אומר שאני לא מקללת בכלל."

"לא, התכוונתי להוצאת רגשות. לא ידעתי אם הביישנות זה בגלל שאת... לא אוהבת להיות עם אנשים, או בגלל שאת ביישנית."

באמת? אנחנו מכירות שלוש שנים ולא הזכרתי את זה? זה נראה כאילו כל העולם שלי סובב סביב זה. "בכלל לא, אני אוהבת אנשים. פשוט... קשה לי." קול נשבר.

"אני יודעת, גם אני הייתי ככה פעם."

אבל את עדיין. את יותר ממני. את לא מבינה. מנסה לייצב את הקול. "זה לא אותו דבר, זה מאוד שונה. מה שעומד מאחורי זה."

"ברור. אבל גם אצלי זה ההורים."

אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי. התכוונתי שאת מתעסקת כל הזמן במה אחרים יחשבו עלייך, ואיכשהו לי פחות אכפת. "לא, זה לא זה, לא לזה התכוונתי."

"אני הייתי גם ככה פעם ואת צריכה לדחוף את עצמך." שיר ברקע, Push It, היא מצטרפת אליו.

את... אין לך מושג מה המאמצים שאני משקיעה. "אבל אני כן ואני לא יכולה לסבול את זה שאומרים לי את זה, ובעיקר את, שאמורה להבין את זה." קול נשבר שוב וראש מסתובב לחלון.

את לא מבינה שכל העולם שלי סובב סביב זה. הצלחה קטנה, התגברות על זה, אומרת שאני שמחה לשאר היום. ואז את באה, או מתקשרת, או מסמסת משהו כמו "תשתחררי" או "תתגברי על זה", ואת פשוט הורסת הכל. ואני מבואסת עד להודעה חדשה. אחרי זה את תוהה למה אני לא מתקשרת, או רוצה להיפגש.

שתיקה.

"זאת נקודה רגישה, אני מבינה.."

הנהון. מנסה לאסוף את עצמי כדי לענות. "די, נוי עוד מעט באה ואני לא יכולה להיות ככה."

היא מבינה. אני בוהה החוצה בניסיון לחזור למסכה הרגילה. אולי היא טובה מדיי, אם גם נעמה לא מצליחה לראות דרכה. ואולי נעמה ממש גרועה בלראות.

אני ואיילת דיברנו על זה, פעם. שתינו פיתחנו בנפרד את התיאוריה שזאת האפשרות השנייה.


היי, אני Jezebel, או לי, או איך שבא לכם לקרוא לי.

אני בת 18, אחרי בי"ס ולפני גיוס. מין תקופה ריקה כזו שמשאירה לי המון מקום לחשוב.

ולקרוא. אני קוראת המון. זה נותן לי לברוח בצורה ששום דבר אחר לא נותן, לחיות חיים אחרים לכמה שעות, להיות בנאדם אחר לכמה שעות. (בקשר לציטוט שבראש הפוסט - הוא הקטע הטוב היחיד בכל הספר הזה. הספר הכי מבולבל ולא עקבי שנתקלתי בו אי פעם.)

כל שש השנים האחרונות בחיים שלי מתועדות, ואני לא יכולה לחשוב בכלל על מצב שבו אני לא כותבת על מה שעובר עליי, כך שכנראה אני אמשיך לכתוב בכל מקרה. אבל יהיה נחמד אם תישארו, אני אשמח לחֶברה.  

לי.

נכתב על ידי Jezebel , 24/8/2010 02:04   בקטגוריות שחרור קיטור  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





243
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לJezebel אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Jezebel ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)