"הגעתי למסקנה שאימא שלי אשמה בהכל."

גיחוך.

"לא, אני יודעת שכולם אומרים את זה. אבל באמת. כל החרא הזה של הביישנות."

"וואו, וואו, לי!" נעמה הציצה אליי ממושב הנהג.

"די לעשות את זה כל פעם שאני מקללת או מה שלא יהיה. אני מתחרפנת מזה. זה שאני לא מקללת אותך לא אומר שאני לא מקללת בכלל."

"לא, התכוונתי להוצאת רגשות. לא ידעתי אם הביישנות זה בגלל שאת... לא אוהבת להיות עם אנשים, או בגלל שאת ביישנית."

באמת? אנחנו מכירות שלוש שנים ולא הזכרתי את זה? זה נראה כאילו כל העולם שלי סובב סביב זה. "בכלל לא, אני אוהבת אנשים. פשוט... קשה לי." קול נשבר.

"אני יודעת, גם אני הייתי ככה פעם."

אבל את עדיין. את יותר ממני. את לא מבינה. מנסה לייצב את הקול. "זה לא אותו דבר, זה מאוד שונה. מה שעומד מאחורי זה."

"ברור. אבל גם אצלי זה ההורים."

אבל זה בכלל לא מה שהתכוונתי. התכוונתי שאת מתעסקת כל הזמן במה אחרים יחשבו עלייך, ואיכשהו לי פחות אכפת. "לא, זה לא זה, לא לזה התכוונתי."

"אני הייתי גם ככה פעם ואת צריכה לדחוף את עצמך." שיר ברקע, Push It, היא מצטרפת אליו.

את... אין לך מושג מה המאמצים שאני משקיעה. "אבל אני כן ואני לא יכולה לסבול את זה שאומרים לי את זה, ובעיקר את, שאמורה להבין את זה." קול נשבר שוב וראש מסתובב לחלון.

את לא מבינה שכל העולם שלי סובב סביב זה. הצלחה קטנה, התגברות על זה, אומרת שאני שמחה לשאר היום. ואז את באה, או מתקשרת, או מסמסת משהו כמו "תשתחררי" או "תתגברי על זה", ואת פשוט הורסת הכל. ואני מבואסת עד להודעה חדשה. אחרי זה את תוהה למה אני לא מתקשרת, או רוצה להיפגש.

שתיקה.

"זאת נקודה רגישה, אני מבינה.."

הנהון. מנסה לאסוף את עצמי כדי לענות. "די, נוי עוד מעט באה ואני לא יכולה להיות ככה."

היא מבינה. אני בוהה החוצה בניסיון לחזור למסכה הרגילה. אולי היא טובה מדיי, אם גם נעמה לא מצליחה לראות דרכה. ואולי נעמה ממש גרועה בלראות.

אני ואיילת דיברנו על זה, פעם. שתינו פיתחנו בנפרד את התיאוריה שזאת האפשרות השנייה.