גם אם אני ממש לא רוצה, גם אם אני ממש מתנגדת לעיניין, גם אם אני מתחמקת, זה עדיין נושא רגיש מבחינתי.
מודל היופי.
מי לעזאזל קובע איך בחורה צריכה להיראות כדי שמישהו יסתכל עליה?!
ויותר חשוב - למה לאנשים כלכך אכפת?!
הכי חשוב - למה לי אכפת..?
כמה שלא השתניתי, כמה שלא התעלמתי והתגברתי על טראומות הילדות שלי, אני לא מצליחה לצאת מזה. מדי פעם בפעם אני שוקעת ברגשות הנחיתות האלה של "למה אני פחות בגלל שאני לא היא?" או "אם הייתי נראית כמוה אולי הכול היה יותר קל?".
כן, אני יודעת שזה דבילי, שיש מעבר, ש"הכי חשוב זה האופי"...אבל העובדות מדברות בעד עצמן!
ואני משתדלת. משתדלת שלא לחשוב על זה בכלל. להיות יותר בוגרת מזה, להבין שזה נכון ושהכי חשוב זה האופי, זו האישיות, זו אני. אבל מה לעשות שאנחנו חיים בעולם שמה שאנחנו רואים זה לא אופי, הדבר הראשון שאחנו רואים זה חזות. ומה לעשות שאופי לא מתבטא בחזות..? כן, הוא מתבטא בגישה, בצורת הדיבור. אבל לא בחזות נטו. ממש לא. הוא לא מתבטא ברגע האחד, והלפעמים יחיד, שלנו לעשות "רושם" על בן אדם אחר. כלכך הרבה אנשים נפגעים, כלכך הרבה אנשים יוצאים מהחוויה הזו של "הרושם הראשוני" בטראומה.
וגם אחרי שבניתי את עצמי, שיפרתי, שיפצתי, עיצבתי, חיזקתי, עדיין יש את אותה המילה. המילה האחת הזו שכשמישהו, מישהו ש"משנה", מישהו שאכפת לי מה הוא חושב, יגיד אותה והיא תמוטט אותו. בשנייה אחת המילה הזו תמוטט ותרמוס את כל הביטחון שהצלחתי לבנות. אני אמנם לא אשבר כלכך בקלות, ואחזור לעצמי תוך זמן, לפעמים לא מבוטל, אבל אני כן ארגיש איזו צביטה בלב. הדבר הזה שישבור אותי, הקש הזה בגב הגמל, ילך איתי כל רגע ויהדהד. יגרום לי להרגיש פחות שווה ממישהו אחר.
לא כל אחד מסוגל להבין מזה להשוות את עצמך למישהו כל הזמן, אפילו למישהו קרוב, למישהו שנמצא איתך האופן קבוע, למישהו שאולי אתה חושב שהוא פחחות "נחות" ממך. והכול נובע ממקום אחד - מודל היופי.
מי אנחנו שנגיד מזה יפה ומזה מכוער!? מי אנחנו שנשפוט, נזלזל, נעליב ונשפיל מישהו שלא מתאים לנו למודל היופי? אני מודעת לזה שהדוגמא שלי היא קיצונית, מודעת לזה שאולי אני מגזימה, אבל קשה לחיות בהשוואות. השוואות למשהו שהחברה המציאה, החברה קבעה מזה נורמלי, החברה קבעה מי כן ומי לא. ונכון, נכון שלא כולנו כאלה, וגם לא לכולנו אכפת. אבל יש את אלה שכן אכפת להם, ואת אלה שאכפת להם והם מגיעים למצבים נפשיים מאוד בעייתיים, מאוד חמורים, שמלווים אותם כל החיים.
אני רוצה להבהיר משהו, אני חלילה לא באה להאשים פה מישהו, לגרום למישהו להתבייש בעצמו, או להעניש. הדבר היחיד שאני רוצה זה שתנסו לשפוט פחות. ווואלה, אם בא לכם לשפוט מישהו, תחשבו פעמיים לפני שאתם מוציאים את זה מהפה, אי אפשר לדעת מה יהיו ההשלכות על אותו בן אדם - נפשיות, ולפעמים במקרים קשים יותר ובמצבים חמורים יותר גם מעשיות.
תהיו אתם, ואל תנסו להתחקות אחרי מודל, לפחות לא בשביל אנשים אחרים, אם כבר אז בשבילכם עצמכם.
באהבה
בבלוג זה
בכל הבלוגים
