התחלתי לסדר קצת את החדר ומצאתי כמה פתקים ישנים. חלקם סתם שירבוטים, חלקם שיחות מוזרות מהשיעור ומצאתי גם פתק אחד שכתוב עליו "לערוך ולפרסם!". התחלתי לקרוא וראיתי שזה טיוטה לפוסט שהתחלתי לכתוב בשיעור אחד לפני שנה. אחרי שקראתי ונזכרתי קצת בתחושות הסתכלתי על התאריך, וכן זה התאריך של היום - ה12 למאי בידיוק לפני שנה. מוזר. אני זוכרת שכשכתבתי אותו לפני שנה החלטתי לא לפרסם אותו בסוף, חשבתי שזה פרטי מידי, אבל משומה עכשיו אני פשוט מרגישה שזה כבר לא משנה - זה כבר עבר(תרתי משמע). אז הנה הפוסט ה"גנוז" בידיוק שנה אחרי:
סליחה.
סליחה שהתעלמתי.
סליחה שהתרחקתי.
סליחה על היובש.
סליחה על האדישות.
יש לי כלכך הרבה סליחות, המון. ועדיין - אני לא מצטערת.
זה עשה לי טוב - המרחק, ההתעלמות.. לקחתי קצת זמן לעצמי, לעכל, להפנים, לעבור הלאה. היינו חברים ממש קרובים, ולאט לאט ובלי כוונה ההתרחקות הפכה גועלית. בעיקר מצידי, כי אתה השתדלת, ואני לא. אני באמת מצטערת. שהייתי מגעילה, שפגעתי אולי, אבל לא, אין בי שמץ של חרטה. אני מצטערת על הצורה שזה נעשה בה אבל לא על הצעד עצמו. זה היה אחד הצעדים הכי חשובים, משמעותיים ומבגרים שלקחתי. זה השפיע עליי המון, התבגרתי כלכך, התפיסה השתנתה, היחס לאנשים השתנה, ההשקפות. השתנתי בכלכך הרבה מובנים ואופנים. והאמת, אני מרוצה. יוצא לי לפעמים להסתכל על דברים שקרו - להסתכל על העבר בעייניים שלי היום. יוצא לי להשוות בין העיניים של היום לעיניים של פעם. ושוב, אני לא מצטערת על מה שעשיתי אלא רק על הדרך. כלומר, על ההתנהגות המגעילה שלי. זה התחיל מהתרחקות תמימה והפך למשהו שכבר קשה לגשר עליו, כמעט בלתי אפשרי.
הדבר היחיד שבעצם נשאר לי זה...סליחה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
אם תהיתם, אז כן, זה קשור למקרה שכתוב ברוב הבלוג משנה שעברה.
אני כבר ממש לא חושבת באותה צורה. אני יודעת יותר (אולי לצערי..), והרבה פחות מצטערת. מה שכן - עדיין מרוצה.
לא משנה איזה החלטות לוקחים הכי חשוב להיות שלמים איתן. לא משנה לאן הן מובילות אותנו - יש סיבה.
התגעגעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
