בלוג שאף אחד לא צריך לדעת ממנו

אני רוצה שיהיה:

האמת שממש נמאס לי לשבת בבית ולבכות על ''המזל הרע שלי''. אני לא מתכוונת למה שקרה עם האקס, אני מתכוונת לכל מי שקורה בימים האחרונים. שמכל דבר שקורה אני מתחילה לבכות, אני לוקחת את עצמי יותר מידי רציני.

אני צריכה להשתחרר, לא לנסות להתחבב על כולם ולמלא את הרצון של כולם, לא להיות מי שאני לא.

לא אכפת לי כבר אם יאהבו אותי או לא, כי זה לא עוזר לי שאוהבים אותי ואני שונאת את עצמי. אני צבועה, יש לי מיליון מסכות, אני לא מכירה את עצמי באמת.

החלטתי פשוט להמשיך. לא להתייחס לכל מה שקורה , לחייך ול'קחת את החיים בקלות. גם ככה לא בטוח שיימשכו עוד המון זמן.

אם הגישה הזאת, של ''לכו תזדיינו כולכם, אני מי שאני.'' לא תעבוד, אז לא אכפת לי כי אני אדבוק בה. גם אם כולם ישנאו אותי, העיקר שאוהב את עצמי.

~~

מה שקורה:

נ' הייתה פה אתמול, היא הרגישה רע, היא מתפרקת לי. אני לא מסוגלת לעודד אותה. רק להביא לה חיבוק ולשכנע אותה לדבר עם ההורים שלה. אני לא מסוגלת לעזור לה כשאני מתפרקת בעצמי. כל היום אני בוכה ויושבת לבד, מקשיבה למוזיקה ומנותקת מהעולם. אף אחד לא באמת מתעניין במצב שלי, והמצב שלי מסתבר שרע.

זה נשמע כאילו אני ילדה שונה שכולם רואים את המצב שלה, אבל האמת היא שאף אחד לא רואה את זה. אני שחקנית טובה. אני מעמידה פנים, וכולם מחזיקים ממני האופטימית, החייכנית והקולנית. ואני לא מבינה מה אני עושה עם התדמית הזאת ולאן היא הולכת.

היום יש יומולדת ל''אח'', ואני הולכת לקנות לו מתנה. אני ממש אוהבת את הילד הזה. הוא אחד הילדים היחידים שאני יודעת שיגידו לי תמיד את האמת. אם היינו יותר קרובים ולא היינו מתרחקים כל כך, אני יודעת שהוא היה פה לידי עכשיו ומחבק אותי. אבל גם כשאנחנו מדברים בטלפון ואני איכשהו מספרת לו מה עובר עליי, אני שומעת שעוד אכפת לו ממני, ואם הוא לא היה מתחבר עם הילד המטומטם הזה, אז עוד היינו אחים. סיפרתי לו כמעט כל דבר והוא עוד מספר לי דברים, וכל פעם אני מרגישה שאני מתגעגעת לשיחות האמיתיות שהיו לנו.

בקיצור(כן בקיצור ><"), אני מתפרקת. אבל אני הולכת לנסות את הגישה שלמעלה.

אח, מזל טוב3>.

עריכה:

ד''א, 597 כניסות.

שום דבר לא הולך לי.

מכירים את הרגעים האלה שאתם מרגשים שכל העולם נגדכם ושאף אחד לא מבין אתכם? ואלה ככה אני מרגישה.

חזרתי עכשיו מהקניון, והיה נורא. הייתי ממש עצובה. הוא מעצבן אותי ברמות.

אח שלי? אח שלי?!!

היה כנראה. עכשיו הוא החבר הכי טוב של הילד שאני הכי שונאת בעולם, ובזכות זה הוא נהיה דוחה אליי.

חברות שלי בכלל לא רואות שרע לי, הן חושבות שוואו, שבוע אחד זה מספיק כדי להתאבל על מישהו שמת וזהו, עכשיו הכל יחזור לקדמותו. כוסאמא של העולם הזה!! אני לא אשכח אותו תוך שבוע ולא תוך חודש וגם לא תוך חצי שנה! זה קשה להתגבר והן לא שם בשבילי.

רע לי גם עם המשפחה עכשיו, כי האחים שלי רק מציקים ומעיקים עליי ואמא שלי לא מבינה בכלל שעובר עליי משהו קשה. ואני עצובה, ואני בדיכאון וזה מחרפן אותי.

ממתי?

אני, הבנאדם הכי הכי הכי שמח בעולם, שתמיד צוחק ומחייך ומדבר שטויות, למה התבגרתי? ><"

אני מאוד רוצה פשוט לשכוח מכל מה שעברתי ב3 שנים האחרונות, למחוק מזכרוני ולא להמשיך לעולם.

היום, דיברתי עם חברה שלי, ורבנו חזק, ואז הייתה לה יציאה: ''לכי להרוג עוד מישהו!'' (בגלל האקס). התחלתי לבכות מול המסך (דיברנו במסן), היא ממש הגזימה. האמת, באותה שניה רציתי פשוט לא לראות אותה יותר בחיים שלי ושלום על ישראל.

-.-.- לירון -.-.-

סליחה זה דבר קדוש, אבל אני לא מסוגלת לבקש ממנו סליחה.

ביקשתי סליחה מחברים, אלה שכבר השלמתי איתם.

אבל אני לא מסוגלת להשפיל את עצמי בפניו, לבקש ממנו סליחה. הוא צריך לבקש, אני יודעת אבל שהוא לא יבקש לעולם. לא משנה מה אני אעשה. אז פה, אני מתנצלת בפניו כל כך, והוא לעולם לא יידע.

יש עוד משהו, שיושב לי על הלב כבר שנים, ואני לא יכולה לבקש ממנו סליחה. הייתי בכיתה ד', או ה', והיה לנו ילד שנחשב שיא החנון. אז הייתי מגעילה אליו כי כולם היו מגעילים אליו. בפעם האחרונה בחיי, נגררתי אחרי אנשים. אני לא יכולה לבקש ממנו סליחה, אני לא בקשר איתו כבר שנים, אבל אני בחיים לא אשכח כמה שהייתי מגעילה אליו רק כי זאת הייתה ה''אופנה'' בכיתה.

עוד סליחה שאסור לי לבקש, זה מאדם שיש לי איתו קשר דם. אני לא מסוגלת להצטער על מה שעשיתי לה, אני לא יכולה, כי אני בכלל לא מצטערת על זה. אני ממשיכה לחשוב שזה הגיעה לה, וגם אם זה לא, היא החזירה לי מנה משולשת.

~~

הימים האחרונים עברו כרגיל, אני קצת חולה אבל יעבור. לא ביקרתי בבית הספר, והופתעתי לגלות שאני מתגעגעת. כן, נודרת - אני מתגעגעת!

בקרוב אני חוזרת, אחרי יום כיפור(שאגב, צום קל וגמר חתימה טובה לכל בית ישראל), ואני מרגישה כבר מעט יותר טוב.

היה לי קשה לכתוב את הפוסט הזה, כי משמעותו להודות בחסרונות שלי, שאני טעיתי. זה כל כך קשה, ואני יושבת עכשיו ברוח נכאים ומדמיינת את תגובות הנאצה שאולי איכשהו יכתבו כאן.

אז, לנושא האחרון,

קראתי לאחרונה את הספר של דבורה עומר, ''לאהוב עד מוות''. הוא ספר כל כך מדהים. הוא מזכיר לי את מה שהיה לי ושלא יחזור לעולם, אחרי שהוא מת. היה לי אותו בידיים ואני כבר יודעת שזה לא יקרה לי שוב. אהבת טירוף זה דבר שחלמתי עליו, אבל כשהוא התגשם הבנתי שהטירוף הזה מטורף יותר מידי כבר בשבילי. זה קשה להיכוות, אבל.. שלחתי את ידי לאש, ומתברר, כרגע אני מגמגמת.

-.- לירון -.-