עיוור בלב ים.

בגיל 23 אני אמור להרגיש כבר כמי שאינו ילד.

בגיל כזה אנשים גדולים כבר עשו את מה שעשה אותם לכאלה, אחרים כבר הרימו מהפכות, כי זה הגיל, דוגמניות כבר דואגות מאלה החותרות תחתיהן, ואני יושב על המיטה בחדר שלי, שתמיד היה החדר שלי ומרגיש כמו בן 18.

עם אותן הבעיות, רק יותר גדולות,

ואותן המחשבות, רק עם פחות שמחת נעורים.

אני אותו האדם,

אדם שאני אוהב ולא שלם, רק שדברים שפעם היו נראים לי לגיטימיים כבר מאבדים את תחושת ההשלמה והופכים לדברים שאני רוצה שישתנו.

אני מונע מעצמי לפחד מהכל, ממה אלמד ומכמה כסף יהיה לי וממה אעשה מחר ואם זה לא יקרה.

הרגלתי את עצמי לחיות על פי החרדות שלי, ורק עכשיו הן מתבהרות לכדי הבנה שהן אלה שמכוונות אותי בחיים.

שנת ה-23 תהיה השנה בה אשנה את הדברים האלה.

זו המטרה שלי לשנה הקרובה.

בחלוף הזמן עוד שנה, אקרא מילים אלו ואדע, שעשיתי את הדברים מבחירה.

כך אני רוצה לנהל את החיים שלי - פחות לפחד, יותר לנוח עם עצמי.

מזל טוב לי.