הנסיעות חזרה הביתה הן הקשות ביותר.
הכניסה לאוטו, הבחירה התיאטרלית במוסיקה הראויה כמו הכנה עצמית לאקט של התמוגגות בתוך עצמי, הציפיה הסודית לאסוף טרמפיסט בשביל האפשרות להכיר בן אדם מעניין, או מישהו מעניין, אני לא באמת יודע למה אני כל כך מחפש אותם תמיד. בנסיעה כמו כל כמה זמן אני כמו מכריח עצמי להודות שאני לבד. כשאני מתעקש להשאר במסיבה לבד אחרי שהחברים הולכים כי אני עוד רוצה להשאר, כאילו אני אומר לעצמי שאפשר להנות גם לבד מה שהלואי היה נכון אבל בפועל הוא לא, רק העקשנות (או התקוה) להביא את המציאות למצב בו הייתי רוצה להיות, סתם להנות לבד. מעצמי.
או שזה בלתי אפשרי או שזה אני בלתי אפשרי לעשות את זה.
זה נסיון להגיד לעצמי כל פעם עזוב אותך כל הסיפורים הגדולים, אני עושה מעצמי נפילה גדולה על כל רגע ריק, במלחמה להכריח את עצמי להבין שלא ריק לי. זה לא עובד אף פעם. התירוץ לחלל הוא הבדידות, מה שאין לי ספק יתגלה כבאמת תירוץ כשכבר לא אהיה לבד.
הגילויים האחרונים על עצמי ועל הבעיות שלי אומרים לי להרגיש לא ריק, אלא מלא מהתקדמות והמילה הנוראית תהליך, וזה נכון. אבל כמו שאני רוקד לבד במסיבה, לא בטוח שאפשר להביא את הרצון להרגיש משהו למציאות שלא תופסת את זה בפועל.
נאמר לי שאני רואה את החיים כמו אתגר שצריך לעבור אותו.
לא פלא שאני לא נהנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
