עיוור בלב ים.

הרבה זמן לא דיברנו אז רציתי לשתף  אותך בכמה מחשבות ועל הדרך לשאול מה קורה איתך ועם הילדים ואשתך, אם אתה עדיין בעבודה או אם עברת, ומה קורה באוניברסיטה ובכלל.

לפני כמה חודשים התקשרתי אליך ואמרתי לך שרציתי להתיעץ איתך במשהו אבל לא פרטתי יותר מדי במה. לקח לי קצת זמן להתבשל בזה ובין לבין גם נסעתי עם חן לארה"ב לחודשיים לתכנית מדהימה בלוס אנג'לס של חודש עם יהודים מכל העולם, משהו פלורליסטי כזה במתכונת מכינה רק קליל יותר, ובמטרה עיקרית לחזק רגש יהודי אצל בעיקר יהודים שלא מהארץ. היה מדהים לשנינו וגם טיילנו אחר כך חודש ברחבי ארצות הברית. חזרתי לפני יומיים. אני עובד עכשיו בחנות ובדצמבר אני מקווה לטוס למזרח או לאן שארצה ואם ארצה.

כבר עברו כמה שנים מאז המכינה והשתחררתי גם מהצבא ואני חושב שבתקופה הזו אני מרגיש שאני בדרך להביא את עצמי לאיזו צומת דרכים בשנים הקרובות שממנה אמשיך הלאה לכוון מסוים בחיים שלי. כמובן שאני מתייחס להכל באובר-דרמטיות כי זה אני, ובכל זאת מאז המכינה אין ספק שהתחלתי להתעסק בעולם התוכן היהודי שלי, ומאז התחלתי לשאול שאלות, שלקראת סוף הצבא הבנתי שאין לי עליהן תשובות. על חלק מהן לפחות. והתשובות עליהן נראה לי שיכתיבו לי חלק גדול מהבחירות שאעשה בחיים.

בשנתיים האחרונות קשה לי ממש לחיות בארץ, כנראה כמו שלרב האנשים במדינה.

כל דבר שקורה כאן מזעזע אותי, ויש לי תחושה אפוקליפטית כזו של הכל הולך לעזאזל, גם בלי איראן או החזבאללה. הפוליטיקה גורמת לי להרגיש את חוסר האחריות של הפוליטיקאים שלא מבינים שהם מייאשים את האזרחים, ההקצנה ימינה שלא תואמת את ההשקפות הפוליטיות שלי [שהן לא עד כדי כך שמאלניות] מפחידה אותי, אני נלחם בטחנות רוח כמו חברות סלולר או דף הפייסבוק של איילת שקד, או כל מיני עוכרי ישראל באינטרנט בפורומים עולמיים שמכפישים את ישראל בלי סוף. לפעמים אני מוצא את עצמי באיזה בולמוס של הגנה על ישראל מול כל מיני אירופאים באינטרנט, נשאר ער עד איזה 4 לפנות בוקר, ולמחרת זה יכול להיות על החרדים  ויום אחרי על סירוב דתיים לשיר בטקס בה"ד 1. כל ריסוס קטן של תג מחיר או אמירה בלתי נסבלת של חנין זועבי מזעזעת אותי וגורמת לי להרגיש שאנחנו מתקרבים בצעדי ענק לאיבוד המדינה כמו שאני מכיר אותה. 

כשאני משתף את זה בעדי או חרות הן שופכות עלי את כל ה"תפסיק להתלונן ולך תשנה את פני המדינה", וזה מתיש אותי עוד יותר לשמוע אותן, זה נשמע לי כמו אמירה מתנשאת.

כנראה שבשנה הבאה או בזו שאחריה אני אתחיל ללמוד.

אני שוקל ללמוד בארצות-הברית. לגשת למבחני האס-איי-טי, לנסות להשיג מלגות, הבנתי שזה לא קל אבל לא בלתי אפשרי. לפני שחשבתי על זה תכננתי לעבור לתל אביב ולהתחיל ללמוד שם באוניברסיטה, כנראה איזה שילוב של היסטוריה ומשפטים, או מה שיתאפשר. אני מרגיש שאני רוצה לחיות קצת בחו"ל, להכיר תרבות אחרת שהיא גם לא ישראלית, לחוות משהו כזה. בנוסף, זה מרגיש לי כמו הפסקה שאני צריך ממה שקורה כאן בארץ. זה מצחיק כי עכשיו כשהייתי בארה"ב די ניהלתי קמפיין חובק יבשת להסברת ישראל עם כל בעל מוטל או נהג אוטובוס.  כשסיפרתי לחרות שאני שוקל ללמוד בחו"ל היא כמובן שטפה אותי ואמרה לי שזה מעיד על חוסר זיקה שלי למדינת ישראל, ושאם אני עד כדי כך אוהב את המדינה אני צריך להשאר כאן ללמוד.

בסופו של דבר שלוש שנות לימוד הן לא סיפור מרכזי בחיים, זו רק נקודה שעכשיו אני מתלבט עליה. אני מפרט עליה בגלל שאני מרגיש שאני בדרך לנקודה יותר מרכזית, שאחת התוצאות האפשריות שלה תהיה ירידה עתידית מהארץ.

מאז המכינה התגבשה אצלי תחושה יהודית חזקה, שהיתה קיימת עוד הרבה לפני אבל נפרצה רק במכינה. תמיד הייתי סופר זוכי פרסי נובל יהודים, וכשהייתי בחטיבה הייתי עושה כל מיני רשימות אובססיביות של יהודים מפורסמים בהיסטוריה ומתרגש לקרוא עליהם, (אם לא הית מכיר אותי כנראה שהיתי צריך להסביר על זה). במכינה זה עבר לחקירה עצמית.

עד אז היתה לי תחושה מאד ברורה של מה אני - אני הומו. 

באזור הצבא התחלתי להתעסק יותר ויותר עם זה שאני יהודי, מה זה אומר, מה זה אומר שאני מפקד בצה"ל, למה אני מוכן למות על המדינה וכו'.

בסוף הצבא הגעתי לכמה מסקנות.

הראשונה היא שאני הומו. טוב לי עם זה, אין לי בעיה זה, אני מאושר בחלקי. הגעתי למצב שאם היו שואלים אותי אם היתי מעדיף להיות סטרייט היתי אומר לא. זה לוקח שנים להומו (מן המניין) להפטר מערמות השנאה העצמית האלה, ואני חושב שאני בכוון נכון. 

השניה היא שאני יהודי. זו עובדה קיימת. אני יהודי. עוד עובדה קיימת היא שאני מתרגש מזה מאד, ושמשום מה איכפת לי מזה מאד מאד. 

אני רוצה להגיד בבטחון מלא שאני מאמין באיזו מין יהדות כזו של ערכי מוסר נעלים, שהומצאו על ידי אנשים חכמים מאד שהבינו שהם חייבים גושפנקה אלוהית כדי להנציח את הרעיונות שלהם. אני רוצה להאמין שאני מאמין בערכים האלה, ולכן היהדות היא דבר ששווה להלחם עליו. כי אנחנו ביסודותינו אמורים להיות אור לגויים. יש לנו איזו אמת אוביקטיבית בנוגע למוסר החיים, ושבחרנו כעם יהודי לקיים אותו כדי לשמור על איזו גחלת של עם אחד שיכול להיות דוגמא לאנושות על איך חברה צריכה להתקיים. פה ושם אני מוצא לזה צידוקים, כמו היהדות שנראה לי הולכת יד ביד עם חברת רווחה, כמו שמירת שבת מסיבות של צדק חברתי, אני אפילו מנסה לשמור בשר וחלב כי זה פשוט נראה לי הרצחת וגם ירשת לאכול גדי בחלב אמו. בעיקר כשאני מתעמק יותר ויותר בנצרות, אני מבין שיש הבדלים תהומיים בתפיסת החיים שבוחרת לי להרגיש יותר ויותר נכון להיות יהודי ולא נוצרי.

ועדיין, אני לא מרגיש שאני בוחר להיות יהודי. ואני מרגיש שבסופו של דבר אני חייב לקבל החלטה אם אני רוצה להיות שייך לעם היהודי או לא. אם הוא משהו שחשוב לי להלחם עליו או לא. כי אם אני לא רוצה להיות שייך לעם היהודי כי הוא לא מייצג משהו שאני מאמין בו, אז אני לא רוצה להיות חלק ממנו. אני לא רוצה להיות מוכן למות למענו במלחמה הבאה, ואני לא בטוח אם יש לי בכלל טעם להלחם על אופציות הבחירה שלי לקחת בו חלק, ואני לא רוצה להיות מוכן לשבת עד 4 לפנות בוקר כדי להגן על המדינה שלו כל עוד אני לא באמת יודע למה. 

אני בטוח שזה מתחדד אצלי כי אני הומו. מתוקף זה שאני הומו, ואולי לא מתוקף זה, אני מרגיש את החשיבות הקריטית שיש לדמוקרטיה בשבילי. 

אני לא יכול להרשות לעצמי לחיות במדינה יהודית שהיא לא דמוקרטית, בגלל זה אני מרגיש איום קיומי כל כך גדול כבר היום גם מבפנים. אני בטוח שגם אחרים לא יוכלו לחיות במדינה כזו, אבל אצלי זה יושב כל הזמן מול הפרצוף. אני מוצא את עצמי מקדש את הדמוקרטיה והפלורליזם כמו משהו שאני אהיה מוכן למות למענו, וזה הרבה יותר ברור לי מאשר יהדות, בגלל שאני יודע בודאות שאני הומו. זו עובדה מוגמרת, אני לא יכול לשנות אותה בין אם ארצה ובין אם לא. 

לעומת זאת, אני יכול לבחור שלא לקחת חלק בסיפור היהודי. יש לי כאן יכולת בחירה. 

ואני לא מבין למה בינתיים אני בוחר שכן לקחת בה חלק.

אני פונה אליך גם כי אתה אתה וגם אם לא היית יושב עכשיו מול המחשב עם כיפה על הראש אז הייתי רוצה לספר לך את זה,

אבל גם כי למרות שתמיד כשאני כותב לאנשים אני קצת הופך אותם לכותל, אני רוצה גם להגיע למקום קצת יותר פרקטי. לאן אני הולך מכאן. האם איזה חצי שנה בישיבה חילונית תוכל לעזור לי ללבן עניינים כאלה, או שאולי אפשר להכניס דברים לפרופורציות ולהגיד שזו תקופה. אני יודע שזה תהליך של שנים שלא יפתר לי ככה סתם, אבל לצערי הרב כמה שיותר קשה במדינה אני מרגיש שאני מתרחק יותר ויותר גם מהבחירה ביהדות, ואם ככה זה יקרה בסוף ואאבד זיקה ליהדות ואמצא עצמי גר בניו יורק, אז אני מעדיף שזה יהיה כי הבנתי שזה משהו שאני לא מאמין בו ולא משהו שסתם אין לי כח להלחם עליו. מן הסתם יש בי משהו שמאד רוצה לגלות בסוף שזה משהו שאני מוכן להלחם עליו, ולמצוא עצמי גם עוד עשרים שנה נלחם על קיומה של דמוקרטיה במדינה יהודית. אבל אני רוצה לגלות בגיל 40 שנלחמתי על דברים שלא האמנתי בהם.

-

אני יודע שאתה אדם עסוק, אבל אני מהמר שהית רוצה שאספר לך את זה. מצטער גם אם הפלתי לך שקית זבל על הראש, לצערך הרגיש לי שאתה האדם הנכון למרות שאתה לא החברה הכי טובה שלי. 

אני לא מצפה לאיזה מאמר חכמה, גם משפט אחד עוד ארבעה חודשים יהיה סבבה, אתה יודע שאני נזהר שלא להפוך אף אחד לגורו שלי. 

תעשו חיים,

נימי.