עיוור בלב ים.

סרט דוקומנטרי על דן בן אמוץ גרם בי אסימון שזה זמן מתגלגל בין מעיי על הניכור המתפתח בי כלפיי המקום בו אני חי.

באתמול של השנה האחרונה התרחקתי מכל מה שקורה כאן והפכתי להיות מול ישראל ולא תוכה. משהו בי קורא להפרד מ'פה' על שכבר לא קיים ומוזר הדבר שכן לא חייתי מעולם בעבר של הארץ אליו אני מתגעגע. לא על תכניות הרדיו של דן בן אמוץ גדלתי ולא ישבתי עם יונה וולך לויסקי בדירה בפרישמן, לא הלכתי להופעה של אמדורסקי הבן בפינגווין ואת ערן צור שמעתי כשגילו כבר הוכפל מימיו בכרמלה גרוס ואגנר. אם לומר את האמת כל פעם שאני צועד ברחובות תל אביב אני מנסה לדמיין איפה היה בעבר קפה כסית המהולל, ואף פעם לא יודע.

כך או כך סיפר הסרט על דן בן אמוץ המיתולוגי שנמחק מן התודעה הציבורית ככל הנראה לעד. חודשים טרם נפטר מגידול סרטני ערך מסיבת פרידה מן החיים בחמאם ביפו אליה הזמין את חבריו לשלום אחרון. כולם היו שם, התשתית כולה עליה אנו נסמכים כיום כשאומרים אנו כי ישראלים אנחנו - ישבה שם בחמאם אותו ערב. אילו שריפה היתה פורצת במקום אותו ערב אפריל 1989 ניתן היה לקבוע בודאות את מותם של חיי הרוח הישראליים. נתיבה בן יהודה, אורי אבנרי,  גילה אלמגור, עמוס קינן, אמנון דנקנר, אלכס אנסקי, חוה אלברשטיין, רינו צרור, יהודית רביץ, אריק לביא, שלמה ארצי, אלכס ליבק, בני אמדורסקי, שלישיית הגשש, טומי לפיד, עמוס עוז ומאיר שלו היו רק חלק קטן מארסנל הנואמים לזכותו של דן בן אמוץ ערב מותו ולתאוות גאוותו המתייהרת התמוגג לשמע מבול הקתרזיסים ורדה באלו אשר ניסו להפריע למהלך העניינים המתוכנן.

ואני, במיטת הוחצי שלי בשעת חצי הלילה כבר חצי מתחיל להבין מה זו התחושה הזו המאכלת בשנה האחרונה את תחושת השייכות שלי לכאן. משהו בי מתנתק אני מרגיש את זה קורה, משהו בי הופך מנוכר ושונא לכל מה ששייך להווה כאן. משהו בי לא רוצה להיות כאן ומשהו בי רוצה להתבדות ולהבין שזהו מקומי.

אך זה לא קורה.

מאיר שלו ספד לדן בן אמוץ באותה מסיבה באומרו כי במהלך חייו ניהל בן אמוץ קשר אחד יציב והוא עם השפה העברית. במקום זה תהום נפערת בין אהבתי לכל מה שהוא עברי - לכיכר דיזנגוף בשנות השישים ולכוסות הוויסקי של חיים חפר, לתותים ולזיונים של יונה וולך ולרומנים בין אסף אמדורסקי וקרני פוסטל, ירמי קפלן ודנה ברגר ואיגי וקסמן וחמי רודנר שכבר שקעה קרנם עם יומי הראשון בכתה א' - לניכור המתפתח בי כלפי כל מה שהוא ישראל היום.

כשמדברים על גיבוש זהותם של אנשים צעירים בגילאי העשרים לחייהם אני יודע שמתכוונים לזה. למה שקורה אצלי עכשיו, בימים האלה בשנים האלה בהן אני מתחיל להטיל ספק במקום לקחת כמובן מאליו את היותי יהודי וכתוצאה מכך ישראלי. לא חייב אני בכך. אם אישאר אחד כזה יהיה זה מתוך בחירה אותה אעשה בשנים הקרובות ונכון לעכשיו הבחירה בישראליות מתרחקת ממני אף על פי נסיונותיי לאחוז בה, והלילה היה זה דן בן-אמוץ והתרבות הישראלית כולה שישבה שם אותו ערב. את הערב סיים בזכרון שעלה בו מגיל 13, ערב שליחתו לארץ מפולין ע"י הוריו שנשארו להעלות עשן בארובות השואה, אז ישן את הלילה האחרון עם אמו טרם נפרדה ממנו לרכבת הילדים לארץ ישראל.

אחר סיפורו הזמין את נורית גלרון לשיר את "כי האדם עץ השדה" וזו לא יכלה ופרצה בבכי עם השורה השניה, פנתה לחבקו וזה פרץ בבכי נדיר יחד עמה. יהודית רביץ שישבה על הבמה נטלה גיטרה ומיקרופון והמשיכה לשיר כשברקע בן-אמוץ וגלרון חבוקים בבכי. אל מולם בקהל שלפה אלמגור מטפחת של סבתות וניגבה דמעותיה ואריק לביא כבש את פניו בידיו. כולם בכו, אך אני בטוח שלא על בן-אמוץ הקרב למות כי אם על כאבם הפרטי האבוד, בין אם באירופה ובין אם בסיני, בגולן או במשלטים הישנים יותר.

לכל אחד בארץ הזו יש כל כך הרבה מתים לבכות עליהם.

מתים שמכיר רק מתמונות בשחור-לבן מהגולה, או מתים אחרים בתמונות צהוב-שחור ותלתלים מספר חודשים לפני 73'. מתים שמכיר מסיפורי הוריו ומדמיינם אם היו חיים ומתים שנקרא הוא עצמו על שמם. גם כאלה יש לא מעט. נוראים מכולם הם המתים שכלל אינם מודעים לעובדה כי תוצר שלהם אנו. כי הוא בשר מבשרנו וכי כל המתים העבירו בשעתם צער ויגון לחיים אחריהם שכבר ככל הנראה מתו גם הם והעבירו את זה בתורם להורינו שכבר היום מעבירים אותו לנו במסורת ארוכה של יגון קודר מהול באלכוהול של חוסר ברירה אלא לצחוק ולבכות גם יחד.

אומרים שעל כך בנוי העם היהודי - על צחוק ובכי. ראיתי את זה באותה מסיבת פרידה מן החיים של דן בן אמוץ.

זה היה נוראי.

-

זה הבוחר בעם היהודי ובמדינת ישראל עליו לדעת כי גם הוא עוד שלושים שנה ישב עם חבריו ויצחק ויבכה גם יחד על החברים המתים במלחמות ועל הפרנויה החונקת את בטחון הארץ ועל הקרובים שהלכו בשואה.

ולילדיו זה יראה נורא.

לא קשה לזהות כי אנחנו - כיהודים ועל אחת כמה וכמה כישראלים - שרוטים וחבולים ודפוקים מן היסוד.

את המחיר הזה שאנו משלמים צריך אדם לבחור, שכן האמירה כי אדם נולד למציאות זו ועל כן ישאר נאמן לה היא איננה אלא תירוץ מובן אך עלוב, שמטרתו היחידה התחמקות משאלות המגדירות את חייו.

קל לקבל את גזר הדין מלתהות האם קיימת מציאות אחרת, בה חיינו לא יעוצבו על ידי אלו הרוצים במותם ולא עלה בידם.

כואב לחשוב שלולא רצו במותנו כל כך הרבה אחרים ככל הנראה כלל לא הייתה קיימת יצירה ישראלית.

אולי על כך בכו כולם בזמן בו גלרון ניסתה לשיר ולא הצליחה.

וככל הנראה שעל כך עוד נבכה שנים רבות.