עיוור בלב ים.

אני מופתע מכך שכולם מופתעים מכך שהתגלה שהנוער שותה.

נכנסתי לבלוג של אב אחד, בשנות החמישים לחייו, שכתב על בעיית האלכוהול בקרב בני הנוער.

בין לבין, הוא ניסה לרדת אל מקורן של הסיבות בגללן הנוער פונה אל האלכוהול ומונה בין האפשריות ליקויים בקשר עם ההורים ונסיונות להקלט אל מעגלי מקובלות חברתית. מה שהוא ניסה לעשות זה למצוא פתרונות פסיכולוגיים קלים הרבה יותר מדי כדי להכליל את מימדי התופעה הנפוצה כל-כך בארץ, כיום; תוך כדי התגאות בלתי פוסקת, כמובן, על שילדיו אינם כאלה ושהקשר שלו עם ילדיו הוא תקין ובריא. הוא תיאר את ילדיו ככאלה שהולכים לבאולינג ביום שישי ומעדיף שישארו כאלה, "חנונים", כביכול.

מרבית הדברים שהוא אמר הצביעו על הפסיכולוגיה בגרוש שבעזרתה המדינה כולה, בראשן של תכניות "עובדה" למיניהן, מעוררות את פחדם של, ובכן, המדינה כולה.

אני לא טוען שאין ממה להיבהל - אחרי הכול - הטענה שלי היא שתופעת השתיה היא כל כך רחבה ומכסה כל כך הרבה אוכלוסיות, עד שמציאת סיבות דוגמת אותו אחד שמצביע על בעיות עם ההורים, כלל אינה רלוונטית.

על מנת להוכיח שהשתיה היא אינה נחלתם הבלעדית של האוכלוסיות העירוניות הנחשלות, או של ילדים בעלי בעיות חברתיות או משפחתיות, אספר איך אני עצמי התחלתי לשתות. [וגם כי זה הבלוג שלי ואני הוא מרכז העולם הזה].

הפעם הראשונה בה שתיתי הייתה בכתה ח'. התאגדנו כל החברים וקנינו כמה בקבוקי וודקה זולה - באותו הזמן לא הייתה כל בעיה לקנות שתיה חריפה בדראגסטורים, אף על פי החוק. מאז שהוטל איסור על מכירת סיגריות מגיל 18 והקשחת האכיפה - עקפנו את החוק וביקשנו ממבוגר שהיה באיזור לקנות עבורנו את האלכוהול.

התיישבנו בגן ציבורי, באמצע שכונת מגורים ושתינו במטרה להשתכר. והשתכרנו.

האלכוהול הפך להיות מרכיב מרכזי, אם לא מכריע, בחיים שלנו. כשהלכנו למסיבה במועדון - שתינו לפני, במסיבות בבתים - שתינו, שתינו בכל הזדמנות.

אם אותו אבא היה קורא אותי עכשיו, ודאי היה אומר את אותם תירוצים שנתן בפוסט שלו, ומודה על כך שילדיו אינם כאלה.

אלא שאני לא מאמין שקיים כל קשר בין בעיה פסיכולוגית פרטנית לבין שתיית האלכוהול בגיל הנוער. כולנו הגענו ממשפחות מבוססות, משכילות וערכיות למדי. כמובן שמצבה הסוציו-אקונומי של משפחה מסוימת לא מצביע על תפקודה כתא משפחתי בריא, ערכי ומאושר - אך במקרה שלנו, זה אכן היה העניין. אני הייתי וגם היום תלמיד טוב ומוערך, מדריך בצופים, בעל השקפה פוליטית וחזון מדיני מתגבש אך ברור, שווה ערך בכל מידה לבנו של אותו אחד שהולך לבאולינג בכל יום שישי.

ובכל זאת, אני שותה. כיום פחות, הרבה פחות - עם המעבר לתיכון רובנו למדנו לעדן את צריכת האלכוהול, ומאז ה-18 - לעבור אל הפאבים והשתיה המבוקרת והאיכותית, תוך כדי השארת ההשתכרויות הזולות בגנים הציבוריים אל הנוסטלגיה הזכורה לטובה.

אנחנו, משום מה, התחלנו לשתות ולעשן באמצע החטיבה - בעוד שמרביתם של הילדים בבית-הספר שלי, לפחות, עשו זאת עם תחילת התיכון. מה יותר נורמלי? אני לא יודע.

אני כן יודע אחת הסיבות להתרחבות התופעה - וזו הלגיטימציה שבתי-הספר נותנים לתופעה.

במילה הכתובה, מערכת החינוך מגנה ואוסרת כל שימוש באלכוהול ע"י תלמידים, בין כותלי בית הספר ומחוצה לה.

בת'כלס? - לא זכור לי אירוע בית-ספרי אחד במהלך התיכון בו לא היה אלכוהול בשפע. טיולים בית ספריים, סמינרים, מסיבות פורים, ימי לימודים רגילים; זכורה לי מסיבה שארגן לנו בית-הספר באחד הערבים של סמינר בנושא יהדות באכסניה בבית-שאן, בו נכחו כל המורים והמחנכים; כל התלמידים היו שיכורים.

למעשה, האלכוהול הפך הכרח בכדי להינות.   

אז לא אצל כולם, אבל כמעט אצל כולם.

המחשבה שלי היא - האם ההיכרות הכל כך מוקדמת עם האלכוהול היא באמת כל כך מזיקה כמו שעושים ממנה, או שהיא פשוט גחמה של אלה שגדלו בדור הקודם, ואינם מרוצים, כמו כל אחד שמסתכל על אלה שגדלים אחריו, מהמצב הקיים?

אני נוטה לחשוב שזוהי לא גחמה, וזה באמת מצב שמצביע על ליקוי חמור. 

מהיכן הוא נבע? - כנראה מאותו אחד שמספק גראס לכל המתבגרים באמריקה.

אני לא מאמין שמי שילדיו מתחילים לשתות בגיל מוקדם, הוא אחד שלא יודע מה קורה עם הילדים שלו.

ההורים שלי ידעו שאני שותה מדי פעם. אמא שלי כל הזמן ניסתה להניא אותי מלשתות, אבא שלי קנה לי בקבוק טקילה כשביקשתי - כי הוא מכיר אותי כבנו ויודע, שאני אחראי למעשיי, ויודע היכן להפסיק.

הבעיה היא שלא כל הילדים אחראיים למעשיהם, ולכן בעיית האלכוהול היא בעיה.

נהיגה בשכרות והתמכרויות לאלכוהול אלו דברים שהיו קיימים עוד לפני הדור הנוכחי, ובכל זאת - אני חושב שבעיית האלכוהול אצל הנוער היא בעייה שמצביעה על ליקוי כלל-מדיני, ולא פסיכולוגי פרטני. 

מרבית בני הנוער - יהיו מכל שכבת אוכלוסין וכל סביבת מגורים - יתנסו באלכוהול הרבה יותר מוקדם מאשר הוריהם, נכון לעכשיו.

מה ההורים יכולים לעשות?

לחנך את ילדיהם לשתות בצורה מבוקרת, לדבר איתם על זה - ולא לאסור, כי התוצאה, כידוע לכולם מהפסיכולוגיה בגרוש שכולנו אוהבים להתעסק בה, היא הפוכה.

בניית האמון בין ההורה והילד היא הדרך הטובה ביותר להציב בפניו את הגבולות - ורק כשהורים יבינו שעצם העובדה שילדם מתנסה באלכוהול - לא מעידה על ליקוי חמור בילד אותו יש לתקן או לעצור - רק אז, הורים יוכלו לגרום לילדיהם לשתות בצורה מבוקרת - בין אם בגיל 14, למקדימים, או לאלה המתחילים בגיל 20. אלכוהוליזם, כידוע לכל, היא איננה תוצר לוואי של גיל הנעורים בלבד.

ובאשר למערכת החינוך - הביקורת היא הפוכה - יש צורך בהבהרה ברורה מאוד באשר למה שמותר ואסור במסגרת הבית ספרית. עישון ושתיית אלכוהול יש צורך לא רק לגנות, אלא גם לאכוף.

בשורה התחתונה, אני מנסה לומר ששתיית האלכוהול בגיל מוקדם איננה מצביעה על נוער שבורח מבעיות, או נוער שנכנע לתכתיבים חברתיים - מדובר בנוער ששותה. את המחקרים יש להשאיר לחוקרים ולהתמקד בשאלה מה עושים הלאה.