אבא, אחרי 8 שנים, בצלילות בלתי מוסברת אני יושבת לכתוב לך.

על כל הדברים שפספסת, על כל הדברים שכבר לא תראה.

אבא, לא ראית אותי מסיימת כיתה ו'.

ולא ראית אותי עולה לחטיבה.

לא ראית אותי מסיימת כיתה י' ונפרדת מהמוכר.

לא ראית אותי מסיימת י"ב, בגאווה ובחיוך.

אבא, לא היית באף קונצרט שלי ולא שמעת אותי שרה.

לא חיבקת כשהיה קשה עם הצבא, עם החבר ועם החברים.

אבא, אתה לא יודע איזה מוזיקה אני אוהבת.

לא היית שם לכעוס כשאני חוזרת מאוחר מידי.

לא היית שם כדי להסביר שחייבים ללחוץ על הקלאץ' כדי להעביר הילוך.

אבא, לא היית שם כדי לאחל בהצלחה לפני הטסט ולחבק כשנודע שנכשלתי.

לא היית שם כדי להגיד לי לסדר תחדר כי באים אנשים.

אבא, לא היית שם כדי לסוע איתי לסבתא ולתת לי כסף למסיבות.

לא היית שם כדי לקחת אותי למשחק כדורגל או להופעה של שלמה ארצי.

לא היית שם כדי להגיד לי שאני הילדה הכי יפה, וכשאני בוכה אני חתיכת מכוערת.

אבא, לא ראית אותי גדלה, אני עוד בת 9 וחצי בשבילך.

אבא, לא תהיה בתחילת השנת שירות שלי וגם לא בגיוס.

לא תראה את הבן זוג שלי.

אבא, לא תהיה בחתונה שלי.

ולא תראה את הילד הראשון והשני והשלישי שלי.

אבא, כבר לא תדע כמה אני דומה לך, פנימית וחיצונית.

לא תהיה שם ברגעי משבר וברגעי שמחה.

אבא, לא תדע שאני כבר לא אותה ילדה.

שהרבה השתנה בי, לטובה.. לרעה.

אבא, לא תהיה שם כדי להחזיר אותי באמצע הלילה.

ולא תהיה שם כדי להגיד בוקר טוב.

אבא, 8 שנים לא היית פה.

וגם ב8 הבאות לא תהיה וגם אחריהן.

אני לא מתגעגעת אבא, אני לא יודעת בכלל מה אני מרגישה לגביי זה.

בזיכרון שלי אתה תמיד תהיה.

צלול ובהיר. שמן ושמח. אוהב ומחבק. לנצח.

תמיד אהיה ילדה של אבא, תמיד אהיה הילדה שלך.

תנוח ותשמור עליי מלמעלה, אני צריכה את זה.

יגאל שוייצר 1957-2004.

ת.נ.צ.ב.ה