| 7/2008
פרק 11. היי שוב. וכן, מגיע לכם שוב סליחה. כמה פעמים אמרתי שאני אכתוב עוד פרק, ולא כתבתי. פעם אחת התחלתי, כתבתי חצי פרק וברוב טיפשותי סגרתי את החלון של האינטרנט. אבל הנה, עכשיו אני כותבת. תהנו (:
פרק 11. "אני לא יודעת!" קראתי בבהלה. לא היה לי מושג למה סימה שמה תמונה של סבא שלי במשרדה, אם היה ברור למדי שהיא לא רוצה יותר קשר איתו, או עם בני משפחתו - לפחות לא איתי. "הכל בסדר?" סימה שאלה עם חיוך כשהיא נכנסה לחדר. "שתיכן נראות קצת חיוורות- מה, ראית רוח רפאים או משהו?" תמי ואני צחקנו באי נוחות והרגענו אותה שהכל בסדר. "טוב, אז אני אתחיל," סימה אמרה והתחילה להסביר לקמי איך הכל עובד בחנות. אחרי עשר דקות בערך, הן יצאו מהמשרד לחנות עצמה. שם סימה הראתי לתמי הכל- מאיך לקפל את החולצות עד לאיך להפעיל את המכונת קפה. "זהו," היא אמרה לבסוף. "זה כל מה שאת צריכה לדעת. אלא אם כן יש לך עוד שאלות?" "אה, כן," תמי אמרה. "מתי אני מתחילה לעבוד?" סימה צחקה. "את החלק הכי חשוב לא אמרתי לך! את מתחילה מחר, המשמרת שלך מתחילה בשמונה בבוקר עד שתיים בצהריים." "ואוכל?" "כמובן. את יכולה תמיד לנשנש פה, אבל משתים-עשרה וחצי עד אחת בצהריים את חופשייה להסתובב בקניון ולאכול." "מצוין," תמי אמרה עם חיוך רחב. אני ראיתי אותה מפנטזת על המקדונלדס שבקניון- היא לא סובלת את ההמבורגרים והדברים האלה, אבל היא מתה על הסלטים ועל הסנדוויץ' עם העוף שלהם. "אז נתראה מחר!" סימה אמרה עם חיוך. "את בטוחה שאת לא רוצה להצטרף, תמי?" "לא, תודה," אמרתי בנימוס. "ביי!" תמי אמרה ויצאה מהחנות, ואני בעקבותייה. כשהחנות כבר לא הייתה בזווית עינינו, אני הסתכלתי על תמי, היא הסתכלה עלי, ושתינו התפקענו מצחוק. זו הדרך שלנו לא לחשוב על דברים ולהרגע. כן, הרבה אנשים שעברו הסתכלו עלינו; שתי בנות ששוכבות על הרצפה מרוב מצחוק ללא סיבה ברורה זה לא דבר שתראו כל יום.
-
[תמי] זה לא כיף לקום לעבודה בשבע בבוקר. זה כמו ללכת שוב לבית ספר. 'לא נורא, את תוכלי לשרוד את זה,' חשבתי לעצמי. ואת האמת? צדקתי. זה היה די מרענן לעזוב את העבודה בבר, כי למרות שהיה כיף להשאר ערה כל הלילה, הריח של הסיגריות היה נוראי, הגברים השתויים שהתחילו איתי לא עשו לי טוב וכל האלכוהול הזה כבר גרם לי לשנוא את הריח של בירה. לא שפעם אהבתי אותו במיוחד. בכל מקרה, העבודה החדשה לא יותר פשוטה. אני לא טיפשה, אבל יש כל כך הרבה דברים שצריכים לדעת כשעובדים בחנות! כשהייתי ילדה הייתי בטוחה שזו העבודה הכי פשוטה. אבל לא, זה לא כזה קל. יש כל כך הרבה כפתורים שצריכים לדעת מה הם עושים, יש כל כך הרבה דרכים שונות לקפל חולצות, ויש כל כך הרבה לקוחות לא נחמדים שחייבים לעזור להם, גם אם לא ממש רוצים, ועדיין חייבים להיות נחמדים. אחרי שבועיים וחצי בעבודה בחנות, התחלתי להתגעגע לבר. לא היה אף אחד בחנות, והייתי בטוחה שהייתי לבד, אז נכנסתי שניה למטבחון הקטן שיש לנו בחנות. כדי להגיע למטבח צריך לעבור דרך המשרד של סימה. הייתי בטוחה שהיא לא הייתה שם, אז נכנסי בחופשיות, בלי לדפוק בדלת. אז נראה לי שאתם יכולים לדמיין לעצמכם כמה הייתי בהלם כשראיתי את סימה בוכה.
אני בדרך כלל (בסיפורים אחרים, לפחות) לא אומרת מתי משתנה הדמות ש'מספרת' את הסיפור, אבל פה חשבתי שזה יכול לגרום לבלבול אז שמתי לכם (: מקווה שנהניתם!
| |
|