החיים הם כמו מנט, הם מושכים אותנו ואנחנו נותרים בלי יכולת להתנגד.
המגנט שלי משך אליי אנשים רבים, אי אפשר להתלונן. מרובם אני מרוצה ובלי תלונות, אבל אני מתחננת שאדם אחד, זה עם המגנט הגדול ביותר יתרחק. אני הולכת ומתרחקת, ואחרי שנייה כמו כלום אני שוב מוצאת את עצמי לידו. פשוט חסרת אונים.
אני רוצה לשכוח שהוא היה חלק מהחיים שלי.
זה לא הוא, זאת אני. שלא יודעת לקבל סירוב באמת ולהבין סימנים ששולחים לי שאומרים שלפעמים כדאי לוותר. אבל אני לא הטיפוס הוותרן, כשאני רוצה משהו אני נלחמת עליו עד הסוף, פה כנראה המלחמה היא עצמית בין הקירבה אליו לבין הניסיון היום-יומי להתרחק ממנו. במאבק היומי הזה אני מפסידה לעצמי ונשארת בכל יום חסר כוחות או יכולת לזוז. רוצה רק לחזור למיטה ולישון.
מחכה ליום שבו יהיה לי את הכוח ללכת ולא לחזור. לדעת לעצור את הדברים ובאמת להתכוון וגם לקיים אותם. כמה פעמים כבר אמרתי שנמאס לי ממנו ולא עשיתי דבר?
אז היום בלית ברירה אראה אותו בבי"הס, אעצור לדבר איתו, ובערב בטקס שוב. אבל אח"כ מה?! לעזוב את המועצה כדי שלא אצטרך לשבת איתו מדי שבוע יחד באותו חדר, כדי שמדי יום ביומו לא אצטרך להרים אליו טלפון ולשאול על הפרויקט הבא. ובביה"ס מה? הוא גדול מספיק אבל אצטרך לשבת בכיתה כי הוא תמיד יושב שם מול הספספל שכבר הפך לשלי בשלושת השנים האחרונות שלי בתיכון..
עד שיהיו לי פתרונות אני סתם אשאר ממורמרת. וביניים אין מה לעשות. צוברת כוחות למלחמה הכי גדולה שלי עם עצמי- ללכת ולא לחזור אליו יותר בכלל.!
שבוע טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנונימית אופטימית