הריקנות של התקופה האחרונה, איך אפשר להסביר אותה כדי שתבינו?
יש ביטוי שאומר 'רחוק מהעין רחוק מהלב', אז בעיקרון כשמדובר בדבר חסר חשיבות זה באמת פועל, אבל האמת שאם משהו או מישהו באמת חשובים לנו המרחק לא ישנה כלום. עדיין תחשבו עליו, הוא עדין יחסר לכם, ועדיין תרגישו שכל רגע שעובר הופך לשעה ארוכה שנמתחת יותר ויותר.
חמישה חודשים עברו מאז המקרה, על פנים הכול שליוו ורגוע, החיים באמת ממשיכים. החופש התחיל, הבילוי, ללכת לישון מאוחר ולעשות מה שאני רוצה.
מה קורה בתכל'ס? המחשבות הבלתי פוסקות, התמונה שחרוטה בראשי, השירים שמתנגנים והדמעות שיורדות.
חברה באה אליי לפני מספר שבועות ושואלת אותי לשלומי. אני עונה שהכול בסדר לא מבינה מה היא רוצה ממני. היא שואלת שוב רק בנימה קצת יותר נבוכה. אני מבינה למה היא מתכוונת ועדיין עונה את אותה התשובה. אני מנסה להסביר לה שבבית הספר ועם החברים החיוך תמיד יישאר על שפתיי בצורה כזו שכולם יאמינו שטוב לי, אבל חברים אמיתיים הם אלו שיסתכלו על העצב בעיני ולא על החיוך בשפתי. המשכתי ואמרתי לה שהכאב יוצא בלילה, מאוחר בחושך כשאף אחד לא רואה ומשתלט עליי. אז באמת אפשר לדעת מה אני מרגישה...
אני יכולה להעיד על עצמי ובטוחה שכל אדם שמכיר אותי יודע שאני לא אדם כל כך דיכאוני כמו שאני נשמעת פה לעיתים, אבל אפשר להגיד שאני חוווה כאב בצורה קצת שונה. ועדיין חזקה.
מתמודדת עם יותר ממה שהעולם יכול להציע.רוצה ולא רוצה לפעול. נותנת חיזוקים לכולם ומחכה לזה שיבוא לחזק אותי. אני יודעת שברגע שתקראו את הבלוג ישר תתקשרו (כן אהובותיי אני מתכוונת אליכן), אז אני מבקשת ממכן לא לעשות את זה. פשוט תמשיכו לקרוא.
מחכה לזה שיבוא לחזק. לזה שיהיה שם כשאצטרך אותו. שאוכל לברוח אליו כשלא טוב לי בבית. אבל הוא לא שם. אני יודעת את זה.
רוצה ולא רוצה ללכת לדודים, לאלו שמחזקים שמבינים ולא יכולה. עכשיו זה אנחנו נגדם. ומה אם אני לא רוצה את המלחמה הזאת?! מישהו שואל אותי? כנראה שלא כי הצד שלי ברור כבר מאליו.
והיא, שצריכה לחזק אותי יותר מכל כבר לא אכפת לה. אני לא סתם מדמיינת, ולא אני לא מקנאה שיש לה בן זוג חדש לחיים. אני כועסת. נכון שאף פעם לא הייתי אצלה בעדיפות ראשונה אבל עכשיו זה לא רק מקום שני או שלישי, היא פשוט הוציאה אותי מהרשימה. מה שאכפת לה זה רק ממה שהוא יגיד, ממה שהוא יעשה, או ממה שהוא ירגיש. לכבד אותו? נראה לכם!! בינתיים אני רק אוויר בשבילה.
הוא יכול להיות נחמד לאחותי הגדולה, להתחבק איתה ולדבר איתה שיחות עמוקות, ועם אחותי השנייה בכל יום שיחת טלפון לפני השינה ומצהיר עד כמה הוא מתגעגע אליה וכמה שהיא חשובה לו. ואני, אני כבר לא רוצה. לא רוצה להיות חשובה לו. פשוט ככה. ואני גם לא חייבת. אי אפשר לכפות עליי אדם. אנשים כבר קוראים לו אבא שלי. אז הוא לא. תבינו את זה. והוא גם לא יהיה. מתגאה בזה שיש לו שלוש בנות. מישהו מינה אותו לתפקיד בכלל?
שבוע טוב לכולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנונימית אופטימית