ההתלבטות הארוכה במשך זמן ארוך הגיעה לסיומה.
עמדתי מול משימה לא פשוטה וכואבת- להיפרד- לא להיפרד.
נכון שזה לא אישי, אבל ככה זה כשהופכים את העבודה לחלק מהחיים שלנו.
אז הייתי אמורה להחליט אם "לפטר" אותו, להוציא אותו מהדבר הזה לתמיד. ההחלטה לא קלה כי עומדים מולי שני צדדים.
הצד הראשון והחיובי- שאני הופכת "למנהלת" היחידה והרשמית, הקרדיט סוף סוף הולך אליי, אני כבר לא עומדת מהצד ומסתכלת איך הוא קוטף את כל השבחים, האופטימיות שחזרה אליי וההרגשה שאפשר לפתוח את השנה בצורה טובה ולהתחיל להשיג את המטרות.
מנגד, הצד השלילי- הוא עוזב, ואיתו עוד אנשים. העבודה כולה תוטל עליי, אני אפעל כמעט לבד, אצטרך להוכיח את עצמי בכול ולגרום להכרות מחודשת עם כולם. אצטרך להתמודד עם העניין הזה שנקרא שילוב בין בית- משפחה, לימודים, חברים ו"עבודה". לא קל. ללכת ולהגשים את המטרות. אפילו קצת מפחיד.
ובכל זאת זה קרה. יש משפט מפורסם שאומר "אם אתה אוהב אותו תיתן לו ללכת". אז המשפט הזה נכון. עמדתי מול הדילמה של לשלוח אותו הלאה או להילחם על המקום שלו, ולא ויתרתי, פשוט הבנתי שהגיע הזמן שלי. שלמה עם ההחלטה. נכון הוא פגע בי המון, אבל מאחורי כל היהירות עומד אדם נפלא שידע גם הוא לוותר כשצריך ולתת לי את הבמה.
מקווה שתהיה לי שנה מוצלחת יותר מהשנה הקודמת.
אז שתהיה לכולם שנה טובה מוצלחת ומלאת אופטימיות!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
אנונימית אופטימית