*תוכי* קטן הלך לגן

עם רכוש פרטי,

ורגשות פרטיים, ודעות פרטיות,

ובגדים פרטיים, וגם ג'ינס פרטי שנורא אהב.

משפחה פרטית, חדר פרטי,

חברים פרטיים.

מחשב פרטי, רעיונות פרטיים,

סודות פרטיים, וגם חבר פרטי לספר לו הכל.

יומן פרטי, שולחן פרטי,

טלפון פרטי, מסמכים פרטיים,

שמחה פרטית. שתמיד היה לו את מי לשתף בה.

גיטרה פרטית, יצירות פרטיות,

שתמיד הוא שמח לשתף בהן ולתת.

האדם הפרטי הזה.

היה גם חייל לאומי.

ששירת ביחידה לאומית,

בצבא לאומי,

עם מפקדים לאומיים,

לבש מדים לאומיים,

עם סמל לאומי.

הוא יצא מבית פרטי, לצבא לאומי.

חזר לבוש בבגדיו הלאומיים, מוכתמים בדם פרטי.

עטוף בדגל לאומי, לבית קברות פרטי.

החייל הפרטי שלי. כבר לא יחזור.

אני לא יודעת.. באמת שאני לא יודעת למה שמתי דווקא את זה, את ה"דבר" הזה שמקראים בימי זיכרון. זה פשוט עושה לי עצוב אני יכולה לבכות כל פעם שאני שומעת את זה או קוראת את זה. ועכשיו, דווקא עכשיו כשאני קוראת את זה המון פעמים הלוך ושוב אני מרגישה שזה בכלל לא על מישהו שנפל, אלא על מישהו שקרוב אלי אפילו מאוד, הוא\היא כבר לא קורבים אליי כמו פעם, זה נוראי לחשוב על זה אפילו. מוזר. ממש מוזר. הרגשה מאוד מוזרה, אני חושבת שבחיים לא הרגשתי ככה. מבולבלת.