*תוכי* קטן הלך לגן

4.11.1995- עצרת למען השלום, יצחק רבין נושא את נאומו, לאחד מכן של את מילות השיר "שיר לשלום" ולא יודע שאילו מילותיו האחרונות. נגמר הטקס, רבין יורד מהבמה, המדרגות, צעדים אחרונים, ופתאום- בום. בום. בום. שלוש יריות נורו לכיוון גבו של ראש הממשלה יצחק רבין. דממה! כולם שותקים, עכשיו נגמרו המילים אין מה לומר, רק מדי פעם שומעים צעקות של בכי ושל אי הבנה.

בדיוק באותה שעה, בדיוק באותה דקה, בדיוק אותה שניה, בזמן שכל זה קורה, אני מיקה, כמעט בת שנה, במיטה ישנה. אמא שלי יושבת בסלון עם חיוך על הפנים כיאלו פתאום הוקל לה, יש מי שיביא סוף סוך את השלום, וברגע החיוך נמחק ואמא שלי יושבת בסלון עם דמעות בעיניים, שומעת את המילים שאף אחד לא ידע שהן אפילו קיימות- "משטרת ישאל מודיעה בתדהמה ראש הממשלה יצחק רבין נרצח הערב בידי מתנקש יהודי" על רקע של אנשים בוכים, צורחים ורק מקווים שהסיוט הזה יגמר כבר.

היום 4.11.2007 אני מיקה כמעט בת 13, לא קולטת שבן אדם ועוד ראש ממשלה, נרצח בגלל דעותיו הפוליטיות, בגלל שרצה שנוכל לחיות בארץ הזו בשלום, בלי פיגועים, בלי מלחמות, שקט מוחלט.

כשראיתי לפני שנתיים את העצרת לציון 10 שנים להירצחו של רבין, בכיתי, לא הבנתי, לא הבנתי איך בן אדם, יהודי משכיל חובש כיפה יכול לקום יום אחד ולהחליט שבא לו לרצוח את ראש הממשלה שלו בגלל שהוא חושב אחרת? בזמן העצרת כשהראו את הקהל, ראיתי אנשים בוכים, מתאבלים, אנשים שלא רוצים להאמין שזה אכן קרה. "זה כואב ועצוב לראות כל כך הרבה אנשים בוכים על אדם שנרצח" אמרתי.

תמיד אומרים לי, שכולנו אחים. תעשו לי טובה, כולנו באמת אחים? אחים לא רוצחים אחד את השני!

אבל אם אחים כן רוצחים זה את זה בגלל דעות שונות, אז אני יכולה לבוא לכל אחד ברחוב, לירות, רק בום וזה נגמר! אין עוד מישהו שחושב אחרת ממני, רק מי שיחשוב כמוני ישאר, רק בום אחד וזהו, זו לא בעיה להוציא אקדח ולירות. תגידו לי אתם? זה שווה את זה? לא, זה ממש לא שווה את זה. אי אפשר לחיות בשלום? וזה לא רק מדובר על רצח רבין, אלא גם על ה"שלום" הכללי עם מדינות ערב, רוצחים אנשים בגלל מעמדם הדתי, רק בגלל שאנחנו יהודים, רק בגלל שאנחנו מאמינים באלוהים שלנו, אנחנו אותם בני אדם לכולנו יש לב, לכולנו יש רגשות. כשאנחנו מדברים בכיתה על זה שבאירן כשלומדים גיאוגרפיה מוחקים את האיזור של ארץ ישראל מהמפה כי מבחינתם אנחנו לא קיימים! זה עצוב. כשאצלנו יום העצמאות ואצלהם זה יום אבל! זה עצוב. כשביום כיפור הם בכוונה נוסעים במכוניות באזורים שלנו! זה עצוב. כשאנחנו מדברים ומציינים את יום הזיכרון לשואה והם חושבים שזה שקר! זה עצוב.

דבר שכזה, רצח ראש ממשלה, זה דבר לא נקלט, זה דבר שבחיים אף אחד לא חשב שיקרה, ושעוד אדם יהודי יעשה זאת.

כשראיתי את ביתו של יצחק רבין מדברת בטלויזיה הבנתי, שאי אפשר לשכוח דבר שכזה, שאי אפשר לסלוח על דבר שכזה, ששני מאסרי עולם ואפילו יותר לא יכולים לכפות על דבר שכזה, שגעגוע לא יכול להפסק אחרי דבר שכזה, פשוט.. דבר שכזה.

*פוסט זה נכתב ביום ראשון*