*תוכי* קטן הלך לגן

הוא תמיד היה כזה,

עם חיוך על הפנים,

עם סיפורים מעניינים על פעם,

עם אדישות כזאת- שלא נגמרת,

עם ניצוץ בעיניים הכחולות היפות שלו.

תמיד היה מקבל אותנו,

כאילו זה הדבר הכי טוב שקרה לו בחיים.

הוא תמיד ידע להקשיב,

היה אפשר לדבר איתו בלי סוף,

כי כל מה שהיית מספר לו,

הוא היה מגיב בדיוק באותה

צורה שהיית רוצה לשמוע.

הוא תמיד ידע הכל,

היית יכול לשאול אותו כל דבר,

והוא היה עונה לך.

ופתאום, הוא חלה,

כל היום הוא רק ישן,

לא אכל, לא שתה.

והיא, אין לה כוחות לטפל בו,

יש, אבל לא הרבה,

זה מכניס אותה לדיכאון.

הוא לא יכל ללכת לבד,

להתקלח לבד,

לאכול לבד, לשתות לבד.

ובשלב מסויים-

גם לא לדבר.

הוא ידע שזה הסוף,

הוא חיבק, או ניסה לחבק,

כל אדם שהוא ראה.

ושם לו יד על הראש כאילו מברך אותו.

כאילו אומר לו-

שישמור על עצמו, ושלא ידאגו לו.

ואז פתאום,

בית חולים,

יום שישי.

את יום שבת

הוא כבר לא הספיק לסיים.

אז סבא,

אני מקווה שיהיה לך טוב,

לאיפה שלא תגיע,

למרות שכולנו יודעים

שרק אנשים טובים מגיעים לגן עדן.

ואתה סבא- אדם טוב!

שתדע, שאני אוהבת אותך, תמיד.

ושבחיים אני לא אפסיק.

וכשאני כותבת את זה עם דמעות בעיניים,

אני חושבת עלייך כמו שלא חשבתי אף פעם.

ואני מתגעגעת אלייך מלא.

-מיקה-