כישוף כושל

ביליתי את רוב חיי בלחשוב שאני יודעת בדיוק מה זה להיות מאוהבת.

והבעיה שלי היתה תמיד שהייתי מאוהבת בטירוף במישהו שאי אפשר.

ועכשיו לראשונה אני שואלת את עצמי מה אני מרגישה

זה לא הטירוף והאובססיביות שהתרגלתי אליהם

ואפילו לא הרבה מאד חרמנות

אבל הוא עושה לי טוב

וכבר שנה אני לא מצליחה להתנתק

מה עם זאת אהבה, בעצם?

בינתיים היה לי משהו הרבה יותר סוער עם מישהו שהרבה יותר תואם את הטייפ קאסט שחשבתי שהוא מה שאני אוהבת... עוצמתי ומחרמן ושקל לי "להתאבסס" עליו

אבל עובדה שממנו יותר קל להתרחק

ומוזר לי להיות עם מישהו שהעולם התרבותי שלו זה גלגל"צ ושמצביע בנט ושלא יודע מה זה כלא חולות וחושב שפמיניזם זה מילה גסה

אבל

עובדה שאני לא מצליחה להתרחק

מה אם זאת אהבה?

ובכנות שמשחקי הרעב זה בין הספרים היותר דביליים שקראתי, אבל עכשיו מאד הזדהיתי עם השני ועם חוסר ההבנה שלה מה היא מרגישה כלפי הפיתה וכלפי האחר. (בלי ספויילרים עוד לא קראתי ולא ראיתי את השלישי) 

הזמן עצר לי ובכל זאת כשאני מסתכלת אחורה אני מרגישה בתנועה תמידית. וזה טוב. 

הזדיינתי עם האקס שלשום וזה לא מרגיש כמו חזרה אחורה. ועדיין מחכה כמו מטומטמת לדפוק שמטייל לו באירופה ואראה בקרוב בקושי לשבוע.

התאהבות היא סם אצלי - כל רגע נתון חייב להיות מישהו שאקדיש לו מחשבות, שאפנטז על כך שנתחתן, שאתלבט שעות אם לשלוח לו הודעה או לא. וזה איכשהו תמיד משהו שכולל קשר רגשי ומיני אבל לא אמיתי, לא מחייב, כי הוא הולך או כי אני הולכת או כי ככה זה החיים.

אבל תמיד חייב להיות מישהו כזה. עד שאני מתגברת על אחד צץ אחד חדש. וזה רק גורם לי להבין עד כמה זה לא אמיתי. עד כמה זה רק אובססיביות, לא התאהבות אמיתית. 

פעם הייתי כותבת הרבה. ועכשיו אני לא מצליחה. אין לי על מה. וזה מוזר, כי קורה הרבה יותר בחיים, יש לי יותר חוויות וזכרונות, אבל המילים חומקות ממני, הסיפורים ברחו. ואני לא בטוחה שזו ביקורתיות עצמית. אף פעם לא אהבתי את עצמי כל כך. אני מטורפת על עצמי ברמת הנרקיסיזם. ביישנות לעיתים וחוסר ביטחון לא מפצים על העובדה שהאגו שלי מאיים להאפיל על הטיטאניק. זה כיף, אחרי ששנאתי את עצמי כל כך.

לא שהפסקתי לשנוא את עצמי מדי פעם, לחתוך. אבל זאת שנאה מוזרה שכזאת, שגורמת לי להעריץ את עצמי. אני לא יודעת.

אני רואה את עצמי לא כמו שאני באמת, אני יודעת. בראש אני מגניבה בטירוף וחיה את החיים ומסובבת ראשים. בפועל, אני בקושי יוצאת מהשמיכה.

בישראל כל כך מפחיד לספר על עצמך באינטרנט. כל פרט שאני חושפת מרגיש לי כאילו מישהו עלול לזהות אותי. בחו"ל זה כל כך קל. אפשר אפילו להשתמש בשמות ובמקום מגורים.

וקר לי, כוסעמק כמה שקר לי.

ולמה אתה לא עונה חתיכת יצור

מי רצה אותך בכלל

רק שתדע שאם לא היית מפסיק לענות באמצע שיחות בווטסאפ היה מחכה לך זיון כשהיית חוזר לארץ עוד חודש. אבל אם אתה מייבש אותי אתה מייבש גם את הכוס.

סתם על מי אני עובדת אני אהיה חרמנית מדי ואני אסלח על הכל.