ערפאת גוסס. הוא שוכב במיטה ומפנטז על איך תכף תבוא האחות ותודיע לו שהוא הבריא בדרך נס ואללה הוא הכי אכבר שיש, והוא יקום, כמו פנתר מוסלמי ויזנק אל מרפסת בית החולים. מיליוני מעריצים יתקבצו שם, צועקים "יחי המנהיג", פוסטרים שלו ימלאו את פאריז, והוא ירגיש על גג העולם. את סוהא הוא יזרוק לכל הרוחות, ראינו איך היא לא יכולה להתאפק ומזילה ריר על הצוואה שלו, חצופה, זין היא תקבל, בעצם, את זה היא כבר קיבלה מכל אזרחי העולם החופשי עלאק. אם היה יכול לומר לה "מגורשת מגורשת מגורשת" היה עושה את זה מזמן, אבל הוא ישלח כמה מהחברים האמיתיים שלו שיגרמו לה לעשות איזו תאונת דרכים קטנה ומסתורית, הוא שמע שיש כמה מנהרות משובחות בצרפת לצורך העניין, בהמלצת הנסיכה דיאנה.

את כל מהדורות החדשות יפתחו בתיאורים מלבבים של החלמתו המפתיעה, העיתונים ימרחו כותרות עבות ואדומות בסגנון "הוא חוזר ובגדול" ואופנת כובעי הצמר תהפך לטרנד הענק הבא. הוא יצא מבית החולים ויפתח במסע כיבוש מוסלמי, משהו שידברו עליו בכל מקום, יכתבו עליו בכל ספרי ההיסטוריה ו"ערפאת" ייחשב לשם גנרי להצלחה מסחררת, ממש כמו ה"פריג'ידר" של המקררים. הערצת המונים, בחורות כמו זבל, בארות נפט, לימוזינות עם וודקה רד-בול, הכל יהיה שלו. ובסופו של יום, כל מה שירצה הוא להניח את הראש בסיפוק על הסדינים הלבנים ולישון שינה עמוקה. כל כך עמוקה שאי אפשר להתעורר ממנה.