אני אוהבת להתחבא מתחת למיטה, לא במשחק מחבואים, סתם. הרצפה קרה, במיוחד בחורף, יש כמה עכבישים שם, כאלה ששכחתי לנקות, אבל אומרים שהם תופסים יתושים וזבובים, אז לא נורא שהם פה. יש עכבישים גדולים, כאלה שמפחידים אותי, אין לי מושג אם הם ארסיים, כי פעם ראיתי תוכנית בערוץ שמונה על פרוקי רגליים, חרקים וכל מיני חיות קטנות שאני רגילה למעוך אותן בסולית הנעל שלי, אבל לא יכולתי לשמוע היטב, כי השכנה שלי שטפה את הרצפה, וכשהיא מנקה יש תמיד ברקע מוסיקה מזרחית בווליום בלתי אפשרי, שגורם לי לסגור את החלונות, אבל הקולות נכנסים לי לתוך האזניים בכל זאת.

 אני שוכבת מכווצת מתחת למיטה ומסתכלת על העולם מלמטה. שקט פה, כל הצלילים עוברים מיסוך מסוים, כאילו שנכנסו לי מים לאזניים אחרי ששחיתי שלוש בריכות וכבר אין לי כוח להשאר בבריכה יותר, אבל שכחתי להביא מגבת ולא מתחשק לי ללכת כמעט ערומה עד לכסא הנוח שלי ולנסות להתנגב בחולצה שלבשתי קודם, כי בגד ים זה בעצם כמו חזיה ותחתונים, ופתאום נורא לא נעים לי שכולם רואים אותי לא לבושה ואני מחכה במים, לא ברור לי בעצם למה.

יש סיכה קטנה ליד הקיר, ואני חושבת שאולי כדאי שאצא מתחת למיטה כדי לזרוק אותה לפח, כי אם מישהו ידרוך עליה בטעות, אני ארגיש אשמה על איך לא מנעתי את זה למרות שידעתי שזה מסוכן, כמו שנסעתי בכביש מהר מדי כי הייתי חייבת ללכת לשירותים והילד הזה קפץ לכביש, אבל כשראה אותי נמלט בחזרה למדרכה, אבל אני נבהלתי כל כך, עד שהסטתי את ההגה שמאלה ופגעתי בעץ, כרית האויר שלי התנפחה, הרגשתי כל כך מבולבלת עד שלא ידעתי מה אני יכולה לעשות חוץ מלשכב מתחת למיטה ולחכות.