מישהו בא וגנב לי את כל המילים, לא השאיר לי כלום. הלכתי לישון בצהריים וכשהתעוררתי הרגשתי קלילות מסוימת, חשבתי שזה בגלל שעוד לא התעוררתי והראש שלי עדיין משייט מסביב לתת ההכרה, אבל אחרי כמה דקות הבנתי שנעלמו לי המילים. הצלחתי להוציא קטעי הברות, אבל לא שום דבר משמעותי, זה הפחיד אותי, כי מה אם פתאום תהיה שריפה ולא אוכל לדבר עם מכבי האש או לעמוד בחלון ולצעוק שיצילו אותי, מה אם יהיה לי משהו נורא חשוב להגיד ולא יהיה לי איך, מילים זה דבר חשוב, כל הזמן היו לי כמה שרציתי, אף אחד לא הודיע לי שהן עלולות להיעלם.

כל מיני מחשבות התחילו אצלי, כי לא ממש יכולתי לפנות למשטרה ולבקש שיחקרו בעניין היעלמות המילים, הם עסוקים מדי בדוחות חניה ובאבטחת אישים, כאלה שיש להם מה להגיד וגם את היכולת לבטא את זה, ואז הבנתי, מישהו מפורסם, אפילו סלב, החליט לקחת לי את המילים ולהשאיר אותי חלולה. חארות. הו, זה דווקא יצא בקול רם. שניה, מנסה עוד משהו. בן זונה. וואלה, כל הקללות נשארו לי. יופי, עכשיו אני מסתובבת ברחוב כמו תסמונת טוראט מהלכת, מקללת את כולם, שימותו אמן. איזה מין חיים עלובים, שילך להזדיין מי שעשה לי את זה.