אם יש משהו שמגעיל אותי, אלה אנשים שחושבים שהם יכולים להתפרץ ככה סתם לחיים של אנשים אחרים ולזעזע אותם, סתם כי בא להם. יש משהו מאוד אינטימי בבלוגספירה, היכולת להמציא את עצמך, להיות מוגן באנונימיות שיצרת למענך, פרטיות שמאפשרת ליצור ולהתבטא בחופשיות, להיות שלם עם מה שכותבים ומה שמרגישים. ולאינטימיות הזו מתפרצים אנשים שחושבים שהכל מותר להם, שהכוחניות הזו הופכת אותם לחזקים, כאלה שיכולים לרמוס אחרים בלי להרגיש בכלל, אנחנו הנמלים הקטנות ולהם יש מגפיים של קוזאקים.

אנפה מחקה את הבלוג שלה כי "חברים" לשעבר מצאו אותה, עוד חברה שוקלת לסגור הכל בגלל שדים מהעבר שרודפים אותה, ואני, שכל כך שומרת על הפרטיות שלי, שכל כך נזהרת במילותיי, שמתכסה בפרנואידיות לפני השינה ולובשת את הנוירוטיות דבר ראשון בבוקר, אני מתחילה לפחד, ממש לפחד.

אני כותבת בעילום שם גמור, אני בטוחה פה, כך הייתי רוצה להאמין, אבל נדמה לי שלא כך הדבר, שדברים שאני מרגישה חושבת וכותבת [בלי מעצורים, בלי מחסומים] יכולים לפגוע בי, ופגיעה כזו לא רק תפיל אותי לרצפה, אלא תמוטט את כל מערכות היחסים שנבנו פה במהלך הזמן. אני מבינה עכשיו, שיום אחד אני יכולה לקום בבוקר ולראות שמישהו חשף אותי, שאני גלויה ושקופה, שהחיים הסמויים שלי מוקרנים על מסך ענק, בפריים-טיים, עם רייטינג מטורף. לא רוצה את זה, כל כך לא רוצה.

הפתרון הפשוט הוא לסגור את הבאסטה וללכת הביתה. פשוט, קל ונוח.