החלטתי לא לכתוב היום. כמו "יום ללא קניות", זה עומד להיות יום ללא פוסטים. ככה החלטתי. לפעמים צריך לתת למעין לנוח, כדי שלא יתייבש. זה לא שאני מפחדת שיגמרו לי המילים, אבל יש תחושה מסוימת, ואני לא אומרת שזה קורה תמיד, רק לפעמים, שאני חוזרת על עצמי, שהקלישאות שלי משומשות, שהמשפטים ממוחזרים, שכבר אין לי בעצם מה לכתוב, כי אני לא מפסיקה רגע לנוח ולצבור כוחות או רגשות, כדי שיהיה לי מה לפרוק.

 

זה אולי נראה לכם בלתי אפשרי, אבל אני מסוגלת להשבית את המקלדת ליום אחד, זה סה"כ כמה שעות, מספר מסוים של דקות, המון שניות, ואני יכולה להתמודד עם זה. זו לא התמכרות, אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה. הכתיבה משרתת אותי ולא אני אותה. כן, זה ודאי, יש מצב שאני לא אכתוב במשך יום. הנה אני מתחילה.

 

רואים? זו הייתה הפסקה. קצרה, אמנם, אבל ככה מתחילים. צעד קטן לאדם, צעד גדול לבלוגייה או משהו. אני אתגעגע, ברור, אני כבר מתחילה למעשה. האמת היא, שככל שאני חושבת יותר על הרעיון הזה, הוא נראה לי אווילי יותר. אפילו יום ללא קניות נפל בגלל מכירות סוף העונה, אז מי אני שאתיימר לצאת בהצהרות כאלה. מסתבר שאפילו דליק טעה לגבי כלובי הדגים, אז גם לי מותר. יאללה, להתפזר, הכל כרגיל, אין מה לראות פה.