בעקבות שיחת השרינק אתמול [מי אמר פולו-אפ מי?] הגעתי למסקנה שאני לא יודעת להנות באמת ממה שיש לי. זה לא שאני לא מודעת לדברים, אלא מפסיקה להעריך אותם. הדרך אל ההישג הרבה יותר משמעותית בעיניי, כיוון שברגע שהשגתי משהו, הוא הופך למעין טריויאלי לטעמי. אני לא מוכן להיות חלק ממועדון שמעוניין לקבל אותי? סוג של, אבל לא בדיוק.

דוגמא? בבקשה. נניח שהבוס שלי מנפק עבורי פרויקט חדש, מסובך ומאתגר. אני מתמלאת אנרגיות [חיוביות?], להט והתרגשות, אני חייבת לעבוד על זה הכי טוב ולעשות את זה בצורה המעולה ביותר. בסופו של דבר אני מסיימת אותו, מרוצה מעצמי לחמש דקות ברוטו ואז שוב שוקעת, פתאום אין לאן לשאוף.

תגידו לי שאני לא בלתי שפויה.