הייתי אתמול במסיבה מעייפת בעליל, שהעלתה בי מחשבות נוגות על הזדקנותי הפתאומית.

אין לי כוח למסיבות, זה לא מעניין אותי בכלל, לא שפעם הייתי ממש בעניין, אבל עכשיו הרבה פחות.

נכון שאם יש אנשים שאני אוהבת במיוחד, החוויה הופכת לנסבלת יותר, אבל הקונספט כקונספט, לא חביב עליי במיוחד.

הצפיפות: המוני אנשים פר מטר מרובע מלחיצים אותי. סליחה, אבל אני הרשיתי לך לפלוש למרחב האישי שלי? אני מכירה אותך מאיפשהו? אני אמרתי שזה בסדר להישען עליי ולדרוך לי על הרגל? לא, לא ועוד פעם לא. תנו לנשום.

הרעש: ברגע שאני לא שומעת את עצמי מדברת, סימן שזה הזמן ללכת.

הריקודים: מבחינתי לצפות באחרים רוקדים זה כמו לראות מישהו חוטף התקף אפילפסיה, לרקוד זה הרבה יותר גרוע. יש לי חוש קצב, אבל חרא של תנועות רגליים, ואני תמיד נראית מטופשת כשאני מנסה לרקוד כמו כולם, ומעוררת הרהורים על אנשים בחלוקים לבנים, כשאני מנסה לרקוד בצורה אינדיבידואלית עלאק.

ההתחברות: להיות נחמדה לכולם. אה, אתה מפתח כרוב אדום עם ארבעה עלים בלבד? מרתק! את מלמדת קריאה בקפה באינטרנט? מרגש! כמה רזית! עשית משהו בשיער? אתה נראה מצוין! את נראית מדהים! מה שלום הילדים? אתה עדיין אוסף עכבישים? את עדיין סורגת במסרגה אחת צעיפים למתנחלים? וואו, זה כל כך מעניין עד שאני חייבת לצאת החוצה, להרגע מההתרגשות. פחחח.

 

יש עוד, אבל התעייפתי. לא נורא.