היי, הוא אומר. היי, אני עונה. שקט. היה שם משהו שחיבר בינינו קודם, ועכשיו שנינו מנסים לא לעשות תנועות מיותרות. הכל בסדר? אני שואלת. כן, הוא עונה, ואני שומעת בקול שלו את החוזק, זה שחסר לי. אני רוצה לשאול אותו אם אני לא חסרה לו, אבל לא מעזה, זה יפר את שווי המשקל החדש, והלוליין יפול מהחבל, אל האין-רשת שמחכה לו למטה. אני רוצה לומר לו שאני עצובה, שאני מתגעגעת, שקשה לי בלעדיו, אבל לא רוצה לשמוע את התשובה הכואבת מהצד שלו, זו שתתן לי את הסטירה. מקשיבה, אולי גם הקול שלו רועד? לא, זו רק אני.