פוסטים בשני אקורדים או משהו, אבל לי יש גם דברים יותר רציניים, אז מי שלא בא לו, מוזמן לקרוא את הלקט [שנמצא בצד, של יצפאן או לקט ירקות למרק], אני לא אכעס.

 

שוב ביקור אצל שרינקתי שהותיר בי את התובנות הבאות:

* אני פלסטלינה. לא במובן של נדבקת לאצבעות ומשאירה חתיכות מתחת לציפורניים, אלא במובן של מתאימה את עצמי למצב, ואני מתכוונת לכל מצב, בלי להניד עפעף. אני קשה עם ההוא, רכה עם ההיא, צייתנית, לוחמנית, הכל לפי העניין, ואין שום רגש המעורב בזה מבחינתי. אני הופכת לפלסטלינה לפי דרישה, לא לפי רצון שלי עצמי. תופסת את המקום שהקציבו לי וממשיכה כרגיל, ואם יזיזו אותי, אזוז, בלי להתלונן.

* פיתחתי מסננת דקיקה לרגשות, שום דבר לא עובר שם. מראות קשים? לא מזיז לי, תמונות מזעזעות? פחחחח, אסונות טבע מיד מעוררים בי סט בדיחות שחורות, פיגועים כבר מזמן לא משפיעים עליי. חוסנתי נגד רגשות.

* אני מנסה לשאוב כוח מכוחות חיצוניים. אני תמיד הכי יפה, הכי חכמה והכי מוכשרת, כדי שכולם יאהבו אותי. מתכסה בטייטלים כדי שיהיה לי חם בפנים. מחפשת הערכה חיצונית, כי אני ממש לא נחשבת בעיניי. אני מלאת תוקפנות כלפי עצמי, אבל שומרת על אחרים, שלא לפגוע, להעליב, או להכאיב.

* כשאני בוכה, אני מחייכת. לא נעים לי לבכות.

 

וכדי שלא לבאס אתכם, יקיריי, הנה הפוגה קומית: לימור דגני בלבוש מסורתי. אל תגידו שלא הזהרתי.