נזקקתי לספר השחור והקטן שלי, שהוא בעצם גדול וכתמתם, אבל אל תסתכלו בקנקן, אלא במה שיש בו, כלומר, שפע מספרי טלפון מרהיבים עד מאוד. הושטתי את ידי לתוך התיק, אך אבוי, ספר הטלפונים נגוז, שלא לומר נעלם כאילו הצונאמי בלע אותו. מיד החסרתי פעימה, ובו זמנית התחילו מאמצי חיפוש מטורפים, עד כמה? בוא נאמר שיחידת החילוץ יכולה ללמוד ממני דבר או שניים.

חיפשתי בכל מקום, פחות או יותר, כולל בארגז הלחם, מגירות הנעליים, הסליק שבחצר ובתוך המיטה, והספר איננו. כבר התחלתי לתכנן את ההספד + הלקאה עצמית על שלא טרחתי לגבות את המנוח, אבל תוך כדי העפתי מבט אל שולחן העבודה וראיתי משהו כתום ומבויש. אה! זעקתי לעומתו, בוא לאמא! מבצע ההצלה היה מסובך, דפים נתקעו ברווח שבין הקיר לשולחן [שזה כמו הרווח בין הגבר לחולצה, רק בלי כתמי זיעה], אבל לבסוף החזקתי אותו שוב בידי, ממש איחוד משפחות מרגש.

אני שוקלת למכור את הסיפור לצהובון הקרוב למקום מגוריי ו/או לארגן פגישה בינו לבין מכונת הצילום. יהיה דיסקו.