נדמה לכם שהכל היה טוב? פחחח, ממש. ממש לא, זאתומרת. כל מי שקרא פה שבוע בערך, יכול להעיד על כך שמצבי הרוח שלי באים בצונאמים, שמציפים אותי בגלים גדולים ומשאירים אותי פעורת פה על חוף הבלוג. לכאורה, אין סיבה שאסתובב עם פרצוף תחת רוב הימים, כיוון שאני נשואה [באושר], עובדת [על כולם], אמא לטפים חינניים [חמסה עליהם] ובנאדם לא רע בכלל באופן כללי. בפועל, כך מסתבר, לא הכל פשוט.

אהבה מאוד מעסיקה אותי, לא רק במובן של "בעלי אוהב אותי, הידד לי", אלא ברמה של אהבה עצומה וענקית, המתפקדת כחור שחור במשרה מלאה, ומטריפה לי את המהות והזהות. אני זקוקה לאהבה נון סטופ, מכו-לם, כן, גם ממך, ברור. למה? אם תשאלו את השרינק, היא תגיד לכם שמדובר בחוסר מסוים שנוצר בי מזמן, אם תשאלו חברים שלי, הם יגידו שאני שיכורה ולא מיין ואפילו לא מייגר, אלא מאהבה, או מהמרדף אחריה, ואם תשאלו אותי, אני אומר לכם, שאם אתם באמת אוהבים אותי, תפסיקו להציק לי בשאלות ותביאו חיבוק במקום.

"לא מספיק". לא מספיק יפה, חכמה, טובה, מוכשרת. לא מספיק שנונה, מקסימה, כובשת ובלתי נשכחת. לא מרוויחה מספיק, לא מוערכת מספיק, לא עושה מספיק. מספיק? לא.

מצב פלסטלינה, שרק עמדתי על טיבו לאחרונה, מביא לי את הסעיף. הלו! איפה הרצונות שלי? באיזו עמדה נוח לי? מה טוב לי לעשות בשביל עצמי? לא ברור בכלל.

לחישה פזיזה: לסגור את הבלוג, לפתוח, להפסיק לדבר עם ההיא ומיד לחדש את הקשר, לא לסלוח להוא ולשנות את דעתי תכף, לאהוב ולשנוא, להתעקש ולוותר, לא להחליט, להיות חלשה, ג'יפה.

וכל הצבעוניות הזו מעצבנת. טוב, תכף יהיה פה אפרורי שוב.