ועל הסדינים, וכבר גמרתי חבילת טמפונים שלמה, ועדיין לא רואים את הסוף בעין בלתי מזוינת [ולא רק העין, אם להתקטנן].

 

פעם היה טוב, שלושה ימים של שכרון חושים באדיבות הגלולות, ובחילות מגעילות כל החודש, בתוספת הדאגה שמא אשכח לקחת אותן, ותכף ומיד יהיה לי עוד זאטוט מצווח בידיים. המעבר, אחרי הלידות, להתקן תוך רחמי לווה בפחד, כיוון שאני נוהגת לקרוא הכל [גם את האותיות הקטנות, כאלה שמציינות את תופעות הלוואי הנדירות במיוחד], אבל גם בהקלה מסוימת על זכרוני המתעתע. ההתקן, ישתבח שמו, עושה את העבודה לא רע [חמסה על ראשו], אבל גם גורם לי לאבד ליטרים רבים של דם כחול.

ונמאס לי, בחיי. אני יודעת שזה טבעי, ושיש בחורות, כאלה שלובשות שארוולים ומחבקות עצים להנאתן, שנהנות מהחיבור לנשיות שלהן, אבל אני מעדיפה להתחבר לנשיות שלי בחנות חזיות, רק אם אפשר לסגור קודם את הברז, תודה.