חרדה 1: טביעה.

ילדה בת 10 בערך הולכת לשיעור שחיה יחד עם כל הכיתה שלה. היא קצת מפחדת, למען האמת, כי היא מעולם לא למדה לשחות. היה לה מאוד נחמד ללכת לים עם סבתא שלה, לאסוף צדפים, לשבת על החול הרטוב ולשתות "ריוויון" ואפילו להשתכשך במים הרדודים, אבל מעולם לא נכנסה למים העמוקים, משהו בניתוק הרגליים מהקרקע הפחיד אותה תמיד.

הילדה יושבת ומקשיבה להסברים של המדריך. יש המון ילדים, וכולם מזנקים לכיוון הבריכה. היא מהססת, אבל נכנסת לאט למים, נצמדת לדופן הבריכה, כדי להרגיש משהו יציב סביבה. פתאום מסתערת עליה חבורת בנים צוהלת ומנסה להטביע אותה במים. זה אמור להיות משחק, אבל בשבילה זה נורא, הכי נורא שאפשר. מים ממלאים לה את האף, ריח של כלור מתפשט לה בגוף והיא נאבקת לצאת, להתנער מהמים, לנשום אוויר. המדריך קורא לילדים והם מתרחקים ממנה לבסוף.

יוצאת מהבריכה, מתיישבת ומקנחת את האף במגבת, אבל הריח נשאר. מעתה זה הופך להיות ריח של פחד, ובכל פעם שנדמה לה שהוא מתגנב לה לאף, היא מתמלאת חרדה, גם אין שום דבר מפחיד לכאורה.

הפחד מטביעה ממשיך ללוות אותה. היא פיתחה שיטות להתרחק ממצבים מסוכנים: חופפת את הראש בלי שאף טיפה תיגע לה בפנים, מתרחקת ממצבים שעלולים להיות מסוכנים. כשהייתה במקווה, בפעם היחידה בחייה, לפני החתונה, דרשו ממנה לטבול את כולה במים. תסתמי את האף, אמרה לה הבלנית, אבל היא לא יכולה להביא את עצמה למצב מפחיד כל כך כמו להכניס את הראש למים. מבחינתה זה שווה ערך להכנסת היד לתוך כבשן. בכי גדול. תנסי, היא אמרה לה, מה אכפת לך. היא ניסתה ומים מילאו לה את האף ושוב הריח הנורא הזה של מים שממלאים את הנחיריים. היא יצאה, מיואשת, אני לא יכולה לעשות את זה. יאוש מהול באכזבה.

והילדה הזו היא אני.