במקום עבודתי האולטרה-שוקק מתקיימים זה לצד זה, בהרמוניה מופלאה, סוגים שונים של עובדים. למראית עין, זאתומרת. היום באתי לעבודה, חמושה במשקפי שמש ובמצב רוח סביר, ומיד התנפלה עליי עננת ריח בלתי סבירה בעליל. רחרחתי מעט, והמסקנות היו חד משמעיות, מישהו התבשם יותר מדי. מיד עטיתי את פרצוף הסבל שלי, ופניתי לבדוק מי אשם במחדל. כבר בחדרון הראשון זיהיתי את גורם הבעיה: גורם בכיר למחצה, נקרא לו י'. בלי להתבלבל אמרתי לו, אתה מריח? מה, הוא ענה, את הבושם החדש שלי? קיבלתי במתנה מאשתי. אה, מצוין, השבתי, ופניתי להיחנק במסדרון, שם פגשה אותי המזכירה. הרחת אותו? היא שאלה אותי בלחש, אני לא יכולה יותר, הוא קורא לי ואני לא מסוגלת להיכנס, איזה סירחון. הנהנתי לעומתה והקפדתי לנשום דרך הפה.

הגעתי לקיוביקי הקטון. אה, טוב שבאת, אמרה לי שכנתי, בואי לעשן. אני לא מעשנת, אבל יפה שהעובדות לא מבלבלות אותה. טוב, אם את לא באה איתי, תעיפי מבט על הפרויקט שלי, היא אמרה לי, כאילו שאני שם רק בשבילה, ממש כמו קופת חולים כללית. פחחחחח. חייכתי לעברה ואמרתי: י' מחפש אותך, בפרטיות. שתהנה מהריח.