החורף הזה, שנפל עליי בלי הודעה מוקדמת [חזאים? פחחחח, מי מתייחס בכלל], הזכיר לי את התהפוכות שעברה העונה הזו בעיניי. פעם, כשהייתי טפה רכה בשנים, זו הייתה עונה מד-אימה, להתעטף במעילים ולקפוץ כמו צפרדע היפראקטיבית בשלוליות שמילאו את עיר הולדתי [חלקן נבע ממי הגשמים ורובן נוצר בעקבות הביוב שעלה על גדותיו]. הייתי אז חולה בכיף, טוחנת את סדרות הטלויזיה הלימודית כאילו אין מחר, ואחריי המבול – תרתי, בטח שתרתי.

כשהתבגרתי קצת, החורף היה אצלי העונה המעצבנת הזו, בה נהגים משפריצים עליי בוץ בדרך לתיכון. הו כן, אני רואה אותה בדרך לגימנסיה, עם הילקוט ובתלבושת רטובה. כל יום הייתי מגיעה עם שלולית בתוך הנעליים, ומבלה חלק ניכר מהיום בניסיון נואש לצבור מעט חום מהמזגן המקרטע, שעשה רוח [בעצם, לא מי יודע מה], יותר מאשר חימם באמת.

בצבא הייתי מתעטפת בדובון העצום ומתיישבת הכי קרוב שרק אפשר לתנור הספירלות, ששימש את חברותיי לחדר בעיקר קליית טוסטים, שהפיצו ניחוח של גבינה מותכת וארומה של גרביים רטובים.

עכשיו, כשאני כבר גדולה למדי, אני שומרת על מרחק ביטחון מהחורף. לקפוץ בשלוליות? כן, בטח. אני מעדיפה להתבונן בגשם השוטף מבעד לחלון, להסתכל על הפטריות שמעטרות את הדשא כ, כמה מפתיע, פטריות אחרי הגשם, ולהתכרבל בחשבון החשמל שקיבלתי באדיבות מפזרי החום. בקיץ עוד אתגעגע, בינתיים זה הזמן לקטר תוך אפצ'ים נמרצים.