אני ואורן הקטן אחוקים, בחיי. אמנם לא אחים בדם [המחזמר], אבל שנינו מאמינים בטלפתיה, למרות ששנינו יודעים שזה לא באמת עובד.

הנה דוגמא: מישהו מהעבודה ביקש ממני טובה קטנה. האמת היא, שזו הייתה טובה די גדולה, ואני, מבחינתי, חיכיתי לתגמול. אה, הבעיה היא שאני לא אומרת, אלא רק מצפה.

חיכיתי. ציפיתי. ומי לא בא? התגמול. אפילו לא תגמולונצ'יק, אם להיות מדויקת.

אולי מישהי אחרת הייתה ניגשת לבחור ואומרת לו, או אפילו רומזת לו שאיט'ס פייבק טיים, ישנן בנות כאלה, אבל אני איני כזו. לא לא, אני מתעצבנת בלב! שיראה מה זה! אני כועסת על איך הוא לא חושב להיות נחמד אליי בחזרה, ועל איך אני לא יכולה לומר לו בעדינות שאני צריכה שהוא ישיב לי טובה, ועל זה שתמיד אמרו לי שיחס גורר יחס, אבל כנראה התכוונו רק ליחס שלילי. בכל אופן, אני נותנת בראש עם מדיניות ההבלגה, עד שההוא מעז ומבקש ממני עוד טובה. הו! אני נושפת לעברו, אתה לא מתבייש רק לבקש ממני טובות ולא להחזיר?! אתה לא חושב שאתה מגזים? אתה לא חושב שעברת את הגבול? 

האמת, די מטומטם מכיווני, לחשוב שאנשים יכולים לדעת מה עובר לי בראש עוד לפני שאני אומרת, אבל מי טען שאני חכמה?

 

שבת שלום וכאלה.