אפשר לומר שחרדות שונות לחלוטין מפחדים. פחד הוא דבר רציונלי למדי, נשלט יחסית, שאינו רודף את האדם בכל שעות העירות [ולפעמים גם בחלום]. פוביה, בעת בעברית, לעומת זאת, היא דבר שמלווה, מטריד ומציק בכל רגע, גם אם אין שום סיבה הגיונית לדאגה, מכיוון שפוביה אינה דבר הגיוני כלל. רוב האנשים שאוחזים בפוביה זו או אחרת, משוכנעים כי הם מטורפים להחריד, מטורללים עד אימה, כיוון שגם להם ברור שמדובר במשהו מנטלי שאינו קשור כלל למציאות, ובכל זאת, הם יודעים שזה שם, איתם, בתוכם, ואי אפשר להימלט מזה.

כל הפוביות שלי [ויש, תודה ששאלתם] תמיד הוחבאו, כי אם לא מדברים על זה, אולי זה ייעלם. אה, זה לא נעלם בכלל, כמה חבל. אני מאוד לא אוהבת לדבר על אוסף הפוביות שלי, אפילו עם אנשים שמאוד קרובים לי, כי זה נורא מביך אותי. לכתוב זה קל יותר, ריחוק מהטקסט או משהו.

-

 

חלק 2 - אמטופוביה [פחד מהקאות]

 

אני נורא פוחדת מהקאות, נורא. אה, יפחפחו הקוראים, מי אוהב להקיא? אז זהו, שמדובר על משהו אחד לחלוטין. אמטופוב יחשוש להתקרב למישהו שייתכן שחולה במשהו שיגרום לו להקיא, יפחד לראות אחרים מקיאים [אפילו בטלויזיה, כן כן], יתרחק ממקומות שעלולים להכיל חיידקי מעיים, וכל ביקור שלו במסעדה ילווה בפחד שתכף ומיד הוא עומד לחלות בוירוס בטן מחריד במיוחד.

כשמישהו מספר לי שיש לו בחילה, מיד רע לי, פיזית. לפני שהריתי, מאוד פחדתי מהבחילות שהיו צפויות לי, אני מאוד מפחדת משייט בספינות, בגלל שאני יודעת שארגיש לא טוב, ואם יציעו לי להמיר הקאה אחת בחודש של שפעת, אקח את החום בשתי ידיים ומדחום.

אני יודעת שזה מטומטם, אבל זה חלק מהעניין של הפוביות, אני יודעת שזה לא הגיוני, אבל אני לא יכולה לעשות שום דבר נגד זה. אולי זה הפחד לאבד שליטה, אולי משהו אחר, אבל עובדה שאני זוכרת בפירוט ובבירור, כל פעם בה הרגשתי לא טוב מאז שהייתי בת שלוש בערך. זוכרת מה היה, מה קרה ומה הוביל להתרחשות הבלתי נעימה. כשהייתי בת 6, אכלתי מלפפון לארוחת ערב, וכמה שעות מאוחר יותר הרגשתי לא טוב. במשך 10 שנים בערך נמנעתי לאכול מלפפונים בערב. למה? ככה. כשהייתי בת 8, הייתי בקייטנה והתייבשתי, מאז התחלתי לשתות בכמויות מסחריות, כדי שלא לחזור על החוויה המזעזעת.

אין טעם לדבר על למה זה לא הגיוני להיות חרדה, זה פשוט קורה.