יש ימים בהם אני ממש שונאת ללכת לעבודה. מילא הגשם, שמרביץ לאוטו שלי כאילו אחריו המבול, מילא הפקקים, השוטרים והכבישים שיש בהם יותר שלוליות מאספלט, אבל כשאני מגיעה לעבודה, ומתיישבת במקומי, אני מרגישה איך הפיוזים מתחילים לקפץ לי בגוף. יש לכמה אנשים בעיות בגישה לחיים, בחיי, הם חושבים שהכל מגיע להם. לא מדובר פה על הבוס האהוב שלי, זה שמשלם לי את משכורת הרעב שלי, אלא על חלק מחבריי [עלאק] למשרד, שמתנהגים כאילו זה עתה רכשו את העולם במכירה פומבית, ומותר להם להתנהג כרצונם, לא רק כלפיי, אלא בכלל.

 

הם צועקים, מתעצבנים, טורקים טלפונים, מקללים, ובאופן כללי יוצרים אווירה מתישה סביבם, כזו שסוחפת את כולם. הם יהיו אלה שיבקשו עזרה מאחרים, רק כדי לדחות אותה בו ברגע, הם יהיו אלה שיספרו לכולם כמה הם היו ככה קרובים להצטרף ל-ל"ז צדיקים, וכל השאר חלאות גמורות, הם יהיו אלה שיציקו לכולם בטלפון, ימחקו קבצים של אחרים [בטעות! ברור] ויקחו קרדיט על עבודה שלא הם ביצעו. רק לראות אותם בפעולה עושה לי רע, ואם הייתי מאמינה בצ'אקרות ושטויות דומות, הייתי מוסיפה שיש להם לבטח אנרגיות שליליות, הילה שחורה וטחורים.