ולפעמים החגיגה נגמרת, ולפעמים קשה לכתוב את כל מה שיש לומר, אבל הנה אני מתחילה:

הבלוג התחיל מרעיון קטן וצמח להיות משהו גדול, אולי גדול מדי. ההתחלה הייתה קטנה וזהירה, הבלוג היה אז ספת פסיכולוג, חברה טובה וליטוף אגו. זה היה נעים, זה היה מהפנט, זה היה ממכר. תוך זמן קצר הפכתי למכונת יצור פוסטים משומנת, חשבתי פחות על מה הבלוג יכול לתת לי, ויותר על מה אני צריכה לתת לבלוג, כלומר לכם, קוראים אהובים. זו הפכה למן אובססיה – לכתוב המון, לא לאכזב, לצבור עוד ועוד מנויים, להרגיש בשמיים עם התגובות המלטפות שקיבלתי, אבל ככל שהתמדתי בכתיבה הרבה, כך הרגשתי שזה מעיק, שזה מפריע, אפילו מיותר.

ישאל הקורא הנבון, ויש לי כאלה למכביר, מדוע לא לכתוב בצורה קצת יותר רגועה, להנות מהדרך, לנשום? התשובה מתחלקת לשני חלקים הפוכים: בתיאוריה – הכל נכון, אפשר ורצוי לא להיות קיצוני, בפועל אני לא מסוגלת. על האישיות ההתמכרותית שלי כתבתי לא פעם: תנו לי תחביב קטן ולא מזיק ואצליח, בעשר אצבעות, להפוך אותו להתמכרות כפייתית אובססיבית ומאסיבית. גם הבלוג הפך ממקום בו ניתן לפרוק רגשות, למקום בו אני צריכה להשקות את העציצים, לנקות את השירותים ולהנעים באופן כללי את זמנם של המבקרים בו. אז אני לא להיט גדול בתפקיד אב הבית של הבלוג, מסתבר, ולפעמים מתחשק לי לתלות את צרור המפתחות שלי על הוו ולפרוש בשיא או משהו.

[המשך - בהמשך]