אני אוהבת אתכם, קוראים מרהיבים שלי, הייתם לי אם ואחות, ידעתם לתמוך בי, לחבק, ללטף ולפעמים גם לנזוף. אני מוקירה את המילים הטובות שתמיד הרעפתם עליי, את המחמאות והחיזוקים, שרק אלוהים [והשרינק] יודעים כמה אני זקוקה להם. זה הזמן לשלוף את המשפט "זה לא אתם, זו אני", זו אני שלא יכולה להתמודד עם הלחץ שאני בעצמי יוצרת. יש לי חיים עשירים, עשיתי עד היום דבר או שניים, העבודה שלי מרתקת בעליל, והמשפחה שלי חביבה עליי עד מאוד, ואני מוצאת את עצמי מקדישה יותר מדי זמן לבלוג ולכל הכרוך בו. לכאורה הייתי יכולה לצמצם את הנוכחות שלי, לכתוב פחות, להגיב מעט, אבל אני לא כזו. גיליתי על עצמי, במהלך הכתיבה כאן, שאני אדם מאוד תחרותי ואמביציוזי, ולפעמים זה פשוט רע. ברגע שהפכתי פופולרית עלאק, הכרחתי את עצמי להיות יותר ויותר, כי אחרת זו תהיה ירידה, נפילה, התרסקות.

"לפעמים אני נתקפת פחד כזה, שכמו בפרסומות של פלאפון, ייגמרו לי כל המילים. יש לי תחושה שבסופו של דבר לא יהיה לי יותר מה לומר, משהו משמעותי, ואני אמשיך ללהג כי ככה אני רגילה, אבל זה יהיה מיותר להחריד. זה מפחיד אותי, עד שמצאתי משהו שאני אוהבת לעשות, ואפילו מצליחה בו למדי, המחשבה על לאבד אותו עושה לי רע. לא מדובר פה על מי הזיז את גבינת העמק שלי, לא פחד משינוי [מושחתים, נמאסתם] אלא חשש רציני שלא יהיה לי מה לעשות פה. לא בבלוגספירה, בעולם האמיתי.

ומה אם לא יהיה לי מה לכתוב יותר? זה מייאש" [קטע מפוסט שנכתב, אך לא פורסם, ובצדק].

מצאתי את עצמי מתבכיינת על מדדים מטופשים כמו מספר כניסות, מנויים או טייקאופים, כשהדבר החשוב באמת הוא לכתוב, ולעשות את זה טוב. איבדתי כיוון, ובמקרה כזה עדיף לעצור את מכונית הבלוג המתדרדרת לכיוון התהום ולקפוץ ממנה כשעוד אפשר. ייתכן שפיתחתי את תסמונת מייק ברנט – זה שמעדיף למות צעיר ויפה מאשר זקן ופאתטי, ועכשיו אני הכי יפה שיש, עכשיו הזמן ללכת.

[המשך יבוא, גרפומנית עד הסוף]