אם יהיה לי מה לכתוב לעולם, אני מניחה שלא אתאפק יותר מדי. ברור לי שיחסרו לי המיילים החינניים שלכם, שתמיד גדשו את הג'מיל שלי, ואני לא פוסלת את הרעיון שאולי עוד אשוב בעתיד, בכינוי אחר כמובן, אבל הגיעה העת להיפרד מאלה שבזכותם הייתי פה – אתם. מרגש אותי כל כך לדעת שאתם אוהבים אותי, ואני מרגישה כל כך לא ראויה לכל זה, הרי זו בסך הכל אני, לא אושיה ולא סלב. אני מסתכלת על טבלת עושי העניין, שפעם כל כך שאפתי להגיע אליה, ומוזר לי להיות שם, גם כי יש כותבים טובים ממני שאינם מקשטים את הרשימה, וגם מפני שאני מרגישה לא שייכת אליה, כי לא באמצעותה נמדד הכישרון שלי.

הבלוג נקרא "בהתהוות", כי זו הייתה התחושה שלי כשבראתי אותו, תחושת יצירה שכוללת גם את הבריאה שלי תוך כדי. די נמאס לי להיות כמעט אפויה, על הסף, היום אני שלמה יותר, חזקה יותר, בטוחה יותר בעצמי. זה הרגע להסיר את כובע ה"בהתהוות" ולחייך אל עצמי במראה – זו אני, ואני מוצלחת בעליל.

אני יודעת מה אני שווה, היום יותר מפעם, גם בזכות הבלוג, אבל לא רק. אני יודעת שאני מעניינת בזכות עצמי, שאנשים מקשיבים לדברים שאני אומרת, שיש לי יכולת והשפעה. זה מהמם את החושים וקצת מוציא מפרופורציות, כיוון שהצלחה לא נמדדת במחיאות הכפיים שאתה מקבל מהקהל, אלא בסיפוק שאתה שואב מהיכולות שלך. למרות זאת, ואולי בגלל, החיבוק ההדוק שקיבלתי מעשרות אלפי הכניסות שלי עשה לי נעים בפנים, גם אם זו הייתה חמימות חולפת.

אולי הייתי פיקציה, אבל אני אמיתית לגמרי: בחורה [אישה?] עם רגשות, פחדים, רגעי אושר ושאר ירקות. כמו בכותרת, אני קצת בוכה וקצת צוחקת, לפעמים זה מתערבל באופן חינני ולפעמים זה סתם מבלבל. אני גם כותבת וגם מוחקת, כי לא הכל ראוי להישאר, ויש דברים שאפילו הנייר אינו סובל אותם, לא כל שכן הקוראים. אולי הייתי מלודרמטית מדי, אולי משאבת אהבה, אולי סתם קרציה, אבל זו הייתי אני, ואפשר לאהוב אותי או לשנוא אותי, אבל אני מקווה שלהתעלם ממני אי אפשר, גם כאן, אולי גם במציאות.

הכרתי פה אנשים מקסימים ונפלאים [גם כמה אנשים רעים, אבל יש כאלה בכל מקום], כאלה שהיה אכפת להם ממני באמת, שרצו שיהיה לי טוב, חיבקו אותי כשהייתי זקוקה ונתנו לי את מנת הצומי המרוכזת שרציתי. לאנשים האלה, ואתם יודעים על מי אני מדברת, אני רוצה ללחוש באוזן – אני אוהבת אתכם. לפעמים אני חושבת שהיה יכול להיות נחמד לקחת את האהבה הזו שאני מקבלת מכם, לדחוס אותה לקופסא קטנה ולהחזיק בכיס, מוכנה להסנפה בשעת הצורך, אבל זה בלתי אפשרי, שלא לומר מטופש.